ספריית בית התותחן, סיפורו של גדוד בה"ד 9 במלחמת יום הכיפורים 73, כהן עמי
Home

עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
כותר: סיפורו של גדוד בה"ד 9 במלחמת יום הכיפורים 73
מספר הכותר: 1701
מוציא לאור: קצין תותחנים ראשימשנה (עברית): תשס"אמשנה (לועזית): 2001
סיווג: חוברת 
סוגה-ג'אנר: צבא ובטחון 
מפתח (Index): בחר
תקציר/הערות:



סיפורו של גדוד בה"ד 9
במלחמת יום הכיפורים
(כפי שנכתב ע"י מפקד הגדוד - סא"ל בן-עמי כהן)

פתח דבר
בטרם יכסה ערפל הזמן שחולף ללא שליטה ויסגור על שארית תאי הזיכרון בטרם תגבר עלי השיכחה וכל זיכרון שנותר מקורות הגדוד במלחמת ההיא יישכח.
אני כותב שורות אלה כדי לשמר את זיכרונות המלחמה בה פיקדתי על גדוד בה"ד 9 המאולתר, אותו הקמתי תוך שעות ספורות בלבד, יחד עם מדריכי וחניכי הקורסים שהיו בבה"ד 9, באותו יום שישי של ערב יום הכיפורים 1973. עם הגדוד לחמתי ברמת הגולן עד שפורק סמוך לתום המלחמה הנוראה, לפני שהתנדבתי כמפקד הסיוע של חטיבת גולני בקרב ההתקפה השנייה לכיבוש החרמון.

ביום הכיפורים באוקטובר 73' הופתענו. המלחמה פרצה מתוך הפתעה מוחלטת. צה"ל והמדינה כולה לא היו ערוכים ומוכנים. ההחלטה שקיבל המטכ"ל, כמה שעות לפני תחילת המלחמה, להקים גדוד חת"ם מאולתר שיורכב על בסיס כוח-אדם של חניכי ומדריכי ביה"ס לתותחנים, הייתה מתוך הצורך המידי לתגבר לפני פרוץ הקרבות את הכוח הסדיר שהחזיק בקו המוצבים ברמת הגולן ובסיני.
כך, באופן מקרי, הוטלה עליי המשימה הדחופה והבלתי הגיונית להקים גדוד תו"מתים, בחיפזון ובאלתור, לעלות לרמת הגולן ולעבות את המערך הארטילרי שם.

בחודש מאי 73' מוניתי למפקד קורס יסוד לקציני חת"ם, בבית-הספר של חיל התותחנים בה"ד 9, בצריפין.
באוגוסט פתחתי את המחזור הראשון עליו פיקדתי, מחזור נ"ד, עם 36 צוערים ו-10 מדריכים.
בימים ובשבועות שחלפו עד אוקטובר 73' התנהל הקורס בהתאם לתוכנית האימונים ללא שום אירועים מיוחדים. הרגשתי הייתה טובה. חשתי סיפוק רב בעצם העובדה שאני מוביל בהצלחה את מסלול הכשרת הצוערים לקראת הסמכתם לפקד כקצינים בחת"ם.
בסוף חודש ספטמבר, בעקבות תקרית אווירית בין מטוסי חיל-האוויר ומטוסי קרב סוריים, שהסתיימה בהפלת 13 מטוסי מיג-21 סוריים, רמת הכוננות בצה"ל הועלתה. תקרית זו יצרה סיבה ורקע לאווירת המתיחות והכוננות בצפון.
הכוננות לא פגעה במהלך המתוכנן של האימונים בבה"ד 9. יצאנו כמתוכנן לסדרת אימון סוללתית ראשונה עם אש ולסדרת חינוך.
הסימנים הראשונים לאפשרות שתהיה הידרדרות עד כדי מלחמה, החלו להסתמן מראש-השנה.
בראש-השנה יצאנו - קצינים מדריכים מבה"ד 9 - לסיור עמדות ודרכי הגישה לעמדות ארטילריה מתוכננות ברמת הגולן. סיור זה היה הרמז ראשון לסופת המלחמה הקרבה. אנחנו התייחסנו לסיור די בקלות הדעת. חשבנו שמת"פ צפון החליט לעשות תרגול לכוח שמתוכנן לתגבר את הקו ברמת הגולן בשעת חירום ולא ראינו בסיור העמדות שום רמז למלחמה קרובה.
בדיעבד, סיור זה היה חשוב ותרם רבות במלחמה, בעיקר לקצינים ששירתו במשך תקופה ארוכה בגזרת סיני, ורמת הגולן לא הייתה מוכרת להם.
מת"פ צפון, שהוזמן להרצות בסדרת החינוך לצוערים, ביטל את ההרצאה. היה זה רמז לעלייה ברמת הכוננות. פרט לכך לא היה סימן למלחמה המתקרבת.
בשבוע שלפני יום הכיפורים, ביום ראשון 30 בספטמבר, יצאנו עם הצוערים לסדרת הקת"קים.
את הסדרה העברנו בשטח אש 309 ליד קריית גת. הסדרה החלה ביום ראשון והסתיימה ביום חמישי בשעות אחרי-הצהריים. בתום שבוע של אימונים בתרגילים קשים, בהם ביצענו ארבע עד חמש "התקפות" רגליות בסיוע אש ארטילרית - חזרנו לצריפין.
בבסיס, כשגרה רגילה של ימי חמישי, הצוערים החלו בהכנות למסדר "ביקורת המפקד", שהיה אמור להתקיים ביום שישי 5 באוקטובר, לפני היציאה המתוכננת לחופשת השבת/חג - יום הכיפורים. כמו כן שלחנו תומ"תים וציוד נוסף לשטח האימונים ב"מלבן עבדת", בפיקוד שלושה צוערים, לקראת סדרת אימונים "סוללתית שנייה", שאמורה הייתה להתחיל לפי התוכנית ביום ראשון 7 באוקטובר.

ביום שישי, 5 באוקטובר, בשעה 5 בבוקר הוזעקתי לבסיס.
משעה זו קצב האירועים גבר במהירות. למרות שהייתי דמות מרכזית בדרמה המתפתחת, לא הייתה לי כל שליטה על התפתחות העלילה. נשאבתי אל תוכה, אל מרכז סופת המלחמה, בעוצמה בלתי פוסקת שרק התחזקה משעה לשעה. לא נותר לי זמן פנוי להפנים ולעכל את משמעות האירועים. החינוך למשמעת צבאית וכן המבנה הצבאי ההיררכי, התרגולות, מצב הכוננות – כל אלה לא הותירו מרווחי זמן לרגשנות וחשבון נפש. האחריות המוטלת על המפקד, המסירות והרצון לבצע את המטלות בשלמות, היו הדרך בה הונהגתי והנהגתי את הגדוד עד לעין סערת המלחמה ברמת הגולן.
בימים הבאים, ברוב השעות, פעלתי מתוך עייפות פיזית גדולה ומתמשכת. תפקדתי מתוך חובת המפקד ואחריותו לפקודיו. הערנות והיעילות היו תוצאה אינסטינקטיבית של הצורך לתפקד, לפקד ולשרוד - גם ברמה האישית וגם ברמה הכללית הלאומית.

בתום קרב כיבוש החרמון, ב-22 באוקטובר, לאחר שסיימתי את תפקידי הזמני כמס"ח גולני, הייתי בדרכי מהחרמון דרומה, חזרה לבה"ד 9, הביתה. בדרך פגשתי את הכתב הצבאי רוני דניאל, שהיה איתנו בכיבוש החרמון. רוני הציע שנעצור לארוחת ערב בבית הארחה בקיבוץ איילת השחר.
נכנסתי לחדר האוכל הנקי השקט והמאורגן. אני מלוכלך ולבוש בבגדי הקרב המיוזעים והמזוהמים בהם לחמתי בחרמון. צעדתי בין שולחנות הסועדים הרבים שהיו בחדר האוכל, אל תוך השלווה וריחות ארוחת הערב. שמעתי ברקע את רחש הסועדים ואת צלצול הסכו"ם בצלחות, במקום קולות הקרב אותם שמעתי ללא הפסקה מאז פרצה המלחמה. חשתי סחרחורת קלה, סחרחורת של הסתגלות וחזרה ממלחמה למצב האחר. רק אז הפנמתי לראשונה את כל קורות ימי המלחמה.

מקימים גדוד...
כאמור, ביום שישי, 5 באוקטובר בשעה 5 בבוקר, הוזעקתי לבסיס (בה"ד 9 - צריפין).
במשרד סגן מפקד הבסיס קיבלתי פקודה קצרה בע"פ מסא"ל עודד בונה. בפקודה היו כל הפרטים הדרושים, ובעצם לא היה בה כלום:
"אתה מקים מיד גדוד מחניכי ומפקדי בה"ד 9. בעוד שעה תקבל אוטובוסים. תעלה למחנה פילון, שם תקבל ציוד של גדוד מילואים, תומת"ים מסוג M-50. תעבור דרך מפקדת מת"פ צפון, שם תקבל הוראות קשר ופקודת פריסה. הערב אתה פורס עם שלוש סוללות ברמת הגולן. כל הסגל וחניכי הבסיס לרשותך לצורך הקמת הגדוד."
גדוד תותחים מתנייעים הוא מכונת מלחמה, שפועל ביעילות רק לאחר שכל מרכיבי הגדוד עברו הכשרה מקצועית יעודית ברמה האישית וכן אימון כצוות לוחם-טכני ברמת הצוות תסוללה והגדוד. כל בעלי התפקידים בגדוד - הקצינים, התותחנים, נהגי התומ"תים, המשנים-הטכניים, המודדים, הקשרים, המכונאים ועד אחרון הטבחים - חייבים להתאמן לפעול כגוף אחד, לדעת את כל תרגולות הקרב, להכיר ולהבין האחד את השני עד שיוכל לפעול ביום ובלילה, בכל מצבי הקרב בדייקנות וביעילות.
ביצוע ירי ארטילרי מדויק מותנה בשילוב נכון ומדויק של מרכיבים טכניים ומבצעיים. אי דיוק בהתקנת הנתונים באחד מהמרכיבים, יכשיל את דיוק הסיוע. זאת ועוד, כדי לתמרן, לנוע ביום ובלילה, כדי לשרוד בשדה הקרב, הגדוד חייב להיות ברמה חילית גבוהה.
הקמת גדוד תותחים מתנייעים נמשכת שבועות ולעיתים חודשים. שלבי ההקמה כוללים: אימון מקצועות בסיסי, בו עוברים החיילים הכשרות ברמה האישית לתפקידם בגדוד; לאחר תהליך מסודר של ציוות החיילים למסגרות ברמת הצוות והסוללה מקיימים את אימון הצוותים; רק אחרי אימון הצוות עובר הגדוד אימון סוללתי וגדודי.
אימון הקמת הגדוד מסתיים בתרגיל אש - בבוחן כשירות גדודי בו בוחנים את יכולת הגדוד לפעול כיחידה צבאית מאומנת ומגובשת. בוחנים את יכולת הגדוד ומפקדיו בתנועה מבצעית ביום ובלילה. בוחנים אותם ביכולת לפרוס מתוך תנועה ולרכז אש גדודית על מטרה מוגדרת במהירות, בדייקנות וביעלות, לפי תרגולות ידועות בחת"ם. רק אז מוכרז הגדוד ככשיר.
לפני מלחמת יום הכיפורים, הייתי מג"ד של גדוד סדיר. בתפקידי זה ערכתי אימוני הקמה והסבה לגדודי מילואים. היה לי הידע והניסיון איך "מייצרים" גדוד.
לאחר שקיבלתי את הפקודה מעודד, הבנתי מיד את הקושי שיש בהקמת גדוד מאולתר. ידעתי כי מהבחינה הטכנית אין היגיון מבצעי במשימה זו; וכן כי בהיסטוריה של חיל התותחנים אין תקדים או ניסיון דומה שבו הוקם גדוד תותחים מתנייע מאולתר מקבוצת חיילים לא מאומנת, שיד המקרה זימנה אותם יחד למקום ולזמן - והכול בתוך שעה.
בה"ד 9 - יום שישי 5 באוקטובר 73' שעה 06:00
ריכוז של כמה מאות חיילים מאורגנים במסגרות סוללתיות, לפי התקנים. חיילים שלא עברו אימון משותף ומשולב, לא יכול להפוך באחת לגדוד מבצעי כשיר. קיבלתי רק "כמות" של חיילים. כדי להשלים את המשוואה חסר היה לי הזמן לעצב את ה"איכות המקצועית והמבצעית של החיילים". באותו יום שישי בבוקר לא היה זמן לעצב את האיכות.
זאת ועוד, שגרת האימונים בבסיס התנהלה במסגרות הדרכה נפרדות, בקורסים שונים. לא הייתה כל היכרות בין חניכי קורס תותחן, לדוגמה, וחניכי קורס הקשר. חיילי הבסיס, המדריכים והחניכים, כמעט שלא הכירו האחד את השני. כלומר, לא רק שחיילי הגדוד לא היו מאומנים, הם גם לא הכירו האחד את רעהו.
תגובתי לפקודה שקיבלתי, הייתה כי משימה זו של הקמת הגדוד אינה אחראית ולא ניתנת לביצוע. עם זאת, לא עלה בדעתי לסרב או למחות על חוסר ההיגיון שבפקודה. בצבא, כך חונכתי, מותר וצריך להעיר על פקודה לא הגיונית, ולכן הייתי חייב ורשאי להביע את דעתי - אבל לא עלה בדעתי לא לבצע את הפקודה כלשונה.
יכולתי לערער ולהקשות על ביצוע הפקודה ובכך לאבד זמן. שקלתי ובחנתי את האפשרויות שעומדות בפניי והבנתי שאני חייב לבצע את ההוראות, לא רק בגלל שזו פקודה מרמה ממונה, אלא בעיקר משום שהבנתי שאין לצבא בשעה זו דרך אחרת לתגבר את הכוח הסדיר ברמת הגולן.
בשעות הבוקר של יום שישי, כאשר קיבלתי את הפקודה להקים את הגדוד, לא ידענו שהולכת לפרוץ מלחמה. ידענו על כוננות לקראת יום קרב שהסורים מתכננים לנו בשבת - יום הכיפורים.
בשעה זו לא ידעתי שאני יחד עם כל עם ישראל נסחף אל סופת המלחמה, שהגבירה את כוחה בכל דקה שחלפה, וכמו סופת טורנדו יצרה במרכזה ארובת יניקת ששאבה את כולנו אל תוכה, אל השמים הקודרים.
עייף משבוע של תרגילי קתק"ים עם הצוערים, התחלתי את המסע אל רמת הגולן, אל מאורעות המלחמה.

רס"ר הבסיס, רס"ר סמוכה, ריכז את כל סגל הבסיס, מדריכים וחניכים, בד"א וקצינים, על מגרש הטניס במרכז הבסיס. החיילים, מצוידים בנשקם האישי ובחגור מלא התייצבו לפי קבוצות שיוך והסתדרו לפי מסגרות האימונים בצידי המגרש.
ערכנו אותם בשלשות, לפי הקורסים. חיילי המפקדה סודרו לפי מקצועות. קורס תותחן שלב ב' (חיילים מבוגרים, עולים חדשים שבקושי דיברו עברית) קורס קצינים, קורס קשרים, קורס משנים-טכניים, אנשי מח' התחזוקה, חובשים, נהגים לרכב ולרק"ם, מכונאים, טבחים, אפסנאים, ובקבוצות נפרדות עמדו קציני ומדריכי המדורים.
מכל המון האדם שרוכז במהירות וביעילות היכרתי רק את הצוערים והמדריכים שהיו פקודיי בקורס הקצינים, וכן חלק מסגל הבסיס.
ארבעה אוטובוסים של אגד הגיעו ומלאכת הקמת הגדוד החלה.
בימים כתיקונם הקמת גדוד חדש מתחילה בעבודה משרדית של מיון החיילים לפי איכותם האישית והכשרתם המקצועית הצבאית. השלישות הייתה מכינה רשימות שמיות ומציבה את החיילים לסוללות.
התחלתי להקים את הגדוד ללא כל רשימות שמיות. לא היה זמן לכך. כל התהליך התנהל באלתורים, ללא תכנון מוקדם - בלשון צבאית: "פתרון בעיות תוך תנועה והיתקלות".
בעזרת מגפון, הבהרתי בכמה מילים מה עומד לקרות. ציינתי שאני המג"ד ושרס"ן שמואל גולן, סגני בקורס היסוד, הוא הסמג"ד. ציינתי שיש בכוונתי לחלק אותם לסוללות מבצעיות. כל מי שאקרא בשמו יעבור עם כל ציודו האישי לפינת מגרש הטניס. מיד לאחר הרישום שייעשה על-ידי מפקדי הסוללות, שגם אותם מיניתי באותה דרך, הם אמורים לעלות לאוטובוסים.
זכרתי בע"פ את תקני כוח-האדם ואת הרכב בעלי התפקידים בסוללות. כך שהיה לי קל לקבוע באופן סכמתי ובאיוש מקרי את שיבוץ החיילים בסוללות.
לכל סוללה הקציתי: ארבעה קצינים - מפקד סוללה, קע"ת, ק"ס ועוד קצין; ארבעה משנים-טכניים, לפחות שניים מהם מדריכים; שמונה צוערים, לפי מפתח של שני צוערים לפחות בכל צוות תומ"ת; לפחות ארבעה מדריכי קורס תותחן מיועדים למפקדי צוותים; חניכי קורס תותחן שלב ב' כתותחנים; קשרים; נהגים; נהגי-תומת"ים; טבחים; אפסנאים; חובשים; וכל יתר בעלי התפקידים שביחד משלימים את תקן המסגרת הסוללתית. הכרזתי שזו סוללה X וציינתי את האוטובוס המיועד לה.
מפקדי הסוללות הכינו רשימות שמיות עם עותקים, והשלימו את ההכנות האחרונות לקראת הנסיעה למחנה פילון. כך שיבצתי את שלוש סוללות התותחים ואת סוללת המפקדה. בתוך פחות משעה השלמתי את הרכבת הגדוד, שכלל שלוש סוללות תותחים וסוללת מפקדה. בין השעות 09:00-08:00, לאחר התארגנות מהירה, יצאה שיירת האוטובוסים בפיקוד הסמג"ד לימ"ח במחנה פילון.
מלווה בשני קצינים, סרן נועם דוד וקצין הקשר סגן סירוטה, יצאנו בג'יפ למפקדת מת"פ צפון בנצרת לקבל את תיקי העמדות, את פקודות הפריסה והוראות הקשר.
למעשה, הייתי אמור להיות מאוד מודאג שהרי היו לי כמה סיבות טובות לאי שקט נפשי ולדאגות. אבל, אינני זוכר שבשלב זה הייתי בהרגשת חוסר בטחון. לא הייתי מודאג באשר ליכולת המבצעית של הגדוד המאולתר או לכל שעתיד לקרות. אמנם הייתי מודע לכך שאותם חיילים שאני מפקד עליהם מזה כמה שעות אינם בדיוק גוף לוחם, מאורגן, מאומן ומוכן למלחמה - גוף שעליו הייתי בוחר לפקד בעת מלחמה. אבל, כאמור, אינני זוכר שחששתי. כנראה שהאחריות שהוטלה עליי, הפעילות ורצף האירועים לא השאירו זמן פנוי למחשבות על העתיד לקרות. הייתי טרוד בפתרון בעיות לצרכים המידים. לא יכולתי "להתפנק" במחשבות על העתיד הקרוב אליו אני נסחף.

הנסיעה מצריפין לנצרת נמשכה כשלוש שעות. עומס התנועה האופייני בערב חג בכבישי הארץ הצרים והלא מפותחים של קיץ 73', האריך את משך הנסיעה. מפקדת הפיקוד בנצרת הייתה ריקה ועזובה. חפ"ק הפיקוד והמת"פיה דילגו לחפ"ק בהר כנען כשחפ"ק פיקודי קדמי פעל ממחנה נפח. קצין האג"ם של המת"פ וכמה מש"קים קיבלו אותנו. לאחר תדריך קצר ולאחר שקיבלנו את הפקודות, המפות הוראות הקשר ותיקי העמדה, נסענו למחנה פילון, אל הימ"ח בו הצטייד הגדוד.
ביישובים שעברנו בדרך חשנו אווירת ערב יום הכיפורים. הכנות לסיום מוקדם של יום העבודה הקצר, תנועה רבה של אזרחים שמסיימים את הקניות האחרונות לפני החג. ראיתי אווירה מסורתית רגילה של ערב יום כיפור ללא כל סימנים של מתח, דאגה או כוננות צבאית. לא ראיתי פעילות צבאית או אזרחית חורגת. אנחנו היינו החריגים בתוך ההמולה השגרתית של ההכנות האחרונות לקראת יום הכיפורים שירדה על המדינה. לעומת זאת, במפקדת פיקוד הצפון ובמחנה פילון הייתה פעילות מלאה, בלתי שגרתית, פעילות של הצטיידות והכנות מבצעיות, ללא כל תחושה של ערב יום כיפורים רגוע.
לפילון הגעתי בסביבות השעה 3 אחרי-הצהריים, כשלוש שעות לפני שקיעת השמש.
הגדוד כולו היה מרוכז בסככת תומ"תים אחת גדולה, בפעילות ובתהליך הצטיידות. הייתה שם מהומה גדולה. התומ"תים היו מפוזרים בתוך הסככה הענקית. רעש והמולה של מאות חיילים לא מאורגנים נושאים ציוד ומנסים לזווד את התו"מתים ואת המפי"קים. עשרות חיילים מתרוצצים ממקום למקום ללא שליטה. מפקדים שמנסים לאתר את פקודיהם החדשים אותם לא הכירו. בהתרשמות ראשונה חשבתי שהפעילות בסככת התומ"תים מתנהלת ביעילות.
לאחר זמן קצר התברר לי שההצטיידות איננה מתקדמת בקצב הדרוש. תסמונת מגדל בבל משתלטת על הגדוד. דיברנו שם בשפות שונות של גוף גדול ולא מתורגל. ראיתי שאין כל סיכוי לסיים את ההצטיידות בלוח הזמנים שהוכתב לגדוד. חששתי שלא נספיק להכין את הגדוד לתנועה ולהעמסה על מובילי הטנקים, שאמורים להסיע אותנו אל העמדות ברמת הגולן. ידעתי, ולכן חששתי מאוד, שאם לא נהיה מוכנים לעלות על המובילים בזמן שנקבע, נישאר ללא מובילים ונהיה חייבים לעלות לרמה על שרשרות, בנסיעה בלילה בשטח הררי לא מוכר, עד לעמדות.
העייפות המצטברת, החשכה שהחלה לרדת, ובעיקר חוסר ההיכרות בין חיילים ומפקדים בכל הרמות, היו לגורם המכריע שפגע בתפקוד ומנע את השלמת המשימה. בשלב זה לא היינו מאורגנים לשליטה ופיקוד כארגון צבאי הומוגני. לא הייתה שרשרת פיקוד אמינה - שהיא תנאי יסוד בלעדיו קשה למפקד לתפקד - בה הוא מוריד פקודות ומוודא את ביצוען. לא הכרנו את החיילים להם ניתנו הפקודות ולכן לא הייתה לנו כל דרך לקבל משובים, לרכז דיווחים ולאתר בעיות.
כל דרך שניסיתי נכשלה. לא מצאתי כל פתרון לבעיה. לא הייתה לי תמונת מצב אמיתית כדי לקבל החלטות להמשך הפעילות. הזמן חלף במהירות ונמצאתי בלחץ של מפקדת האוגדה לסיים את ההכנות לתנועה, מצד אחד, לבין חוסר יכולת לשלוט ולפקד על גוש מפקדים וחיילים שאני אחראי עליו, מהצד השני.
עליתי על אחד התומ"תים ובצעקות עצרתי כל פעילות בגדוד. פקדתי על כולם לעמוד ללא כל פעילות ודרשתי שקט מוחלט בסככה. במצב שנוצר יכולתי לתקשר ולפקוד על כל חיילי הגדוד. ריכזתי אלי את הצוערים ואת סגל המדריכים שאותם היכרתי אישית. קבוצה זו שאותה היכרתי, גם שמית, גם לפי יכולתם האישית, הייתה לי זרוע השליטה, בעזרתה הפעלתי את כל יתר חיילי הגדוד. נתתי להם הנחיות, הטלתי אחריות לביצוע ודרשתי לקבל דיווח מחיילים שאותם היכרתי, איתם יכולתי לקיים את ה"וודא ביצוע".
הוצאת הציוד מהמחסנים התנהלה בכבדות ובאיטיות מרגיזה. האפסנאים בימ"חים לא שמחו, בלשון המעטה, לפרק את אצטבאות הציוד המסודר והארוז באריזות משמרות מיוחדות. כוונות, משקפות ומצפנים, ציוד קשר, ארגזי כלים חדשים ומאורגנים וכן כל הזיווד לתומ"תים, עליהם הם עמלים בכול ימות השנה, נפרק עתה מהאצטבאות המסודרות למופת, נערם בגסות על רצפת הסככה ומועבר לרשות חיילים זרים שבאו מרחוק. אני מניח שבסתר ליבם הם חשבו שבתוך זמן קצר תבוא הוראה לעצור את תהליך ההצטיידות, לכן כדאי כנראה לעכב ככול האפשר את העברת הציוד לגדוד. ציוד "רגיש", כמו פנסי כיס, סוללות, ציוד אופטי וציוד קשר כמעט שנעלם. כאילו לא היה קיים. לאחר מספר "תרגילים" של "לך ושוב" איבדתי סבלנות והבנתי שבלי לחץ של מפקדה ממונה על מפקד הימ"ח, אין לי סיכוי לקבל את הציוד .
כל פריט שהועבר לגדוד נספר פעמיים, פעם ע"י האפסנאי ופעם ע"י מקבל הציוד. החשש מפני אובדן ציוד מחד והאפשרות לחתום על ציוד מבלי לקבל אותו מאידך היה גדול וגרם לתהליך איטי של מסירת הציוד ולעיכובים רבים. ספירת הציוד נמשכה שעות. תכפילו את משך הזמן להחתים צוות אחד בארבעה צוותים ובשלוש סוללות, שלושה מפי"קים וסוללת המפקדה, בתוספת מקדם חוסר הרצון של אפסנאי הימ"ח, ותבינו את אחת הסיבות העיקריות לאי העמידה בלוח הזמנים לעיכוב הגדול בגמר הכנת התומ"תים לעלייה על המובילים .
בנוסף לעיכוב בהוצאת הציוד, הייתה גם בעיית התחמושת. מסיבות מובנות התחמושת הכבדה והקלה אוחסנו בבונקר תחמושת מבודד ומרוחק מסככות התומ"תים. בבונקר, התחמושת הייתה מסודרת במנות מסומנות לכל צוות ובנפרד המנה לדרג הגדודי.
כדי לחמש את התומ"תים, היה עלינו להעביר את התחמושת מהבונקר אל סככת התומ"תים. תכנון העברת התחמושת היה מבוסס על העזרה שקיבלנו מטירוני הנח"ל. בתוך כל בלגן ההצטיידות שכבר היה במשטח הסככות, נוסף גם עומס ההתחמשות בתחמושת הכבדה והמסוכנת. היה עלינו להעביר מאות פגזי 155 מ"מ כבדים, חנו"ת ותחמושת קלה, מהבונקר אל סככת התומ"תים. תהליך ההתחמשות נמשך זמן רב גם בגלל הסרבול שבו ובעיקר בגלל הזהירות שהיינו חייבים בה.
קצין האפסנאות האוגדתי לחץ עליי להעמיס את המובילים. בתוכנית התובלה האוגדתית היה מתוכנן להסיע בליל ערב יום הכיפורים גם את חטיבה 7 ש"הוקפצה" ביום שישי לתגבר את רמת הגולן. תוכנית ההובלה של המובילים הייתה מתוכננת בקפדנות ולא היה מקום לאיחור כלשהו בלוח התובלה. ידעתי שבמידה שלא אהיה מוכן עם. התומ"תים בזמן, המובילים יועברו למשימות אחרות והגדוד יעלה לעמדות ברמה בנסיעה על שרשרות. איום כזה כשלעצמו הספיק כדי לדרבן אותי לעמוד בתכנון ולא לאחר.
הפעלתי לחץ חזק והיסטרי על מפקד הי"מח, שיזרז את העברת הציוד ושיפתח את כל המחסנים ה"סודיים" שלו לציוד הרגיש, שבלעדיו לא יכולנו לתפקד.
ויתרתי על ארגון וסידור הזיווד בתוך התומ"תים בהתאם לתרגולת המקובלת. הציוד "נזרק" אל סיפון התומ"תים.
לאחר שהסתיימה העמסת התחמושת יצאנו אל הרחבה שבחזית הסככה להעמסת התומ"תים על המובילים.
בקושי עמדנו בזמן שהוקצה לנו, אבל יצאנו אל העמדות על גבי מובילים.
השעה הייתה בין 23:00 ל-24:00 בלילה שבין שישי לשבת, ליל 6-5 באוקטובר 73', כשיצאנו בשלוש שיירות סוללתיות אל רמת הגולן, בלילה השקט והמואר באור ירח מלא, אל עבר העמדות.
בפקודת הפריסה שקיבלתי, תוכנן שהגדוד יפרוס בשלוש עמדות סוללתיות מרוחקות האחת מהשניה, כדי לכסות בסיוע אש את כל רוחב החזית. העמדות היו החל מתל חרמונית בצפון, עין זיוון במרכז ועד עמדת תל פרס בדרום. הדרג הגדודי התמקם ליד מחנה נפח במרכז.
לפי תוכנית המת"פ, הייתי אמור לאייש החל מיום שבת בשעה 13:00 תצפית ארטילרית על תל פרס יחד עם קצין האג"ם סרן נועם דוד. עד למועד זה הייתי פנוי לכאורה למנוחה או התארגנות אישית. החלטתי שלקראת "יום הקרב", חשוב יותר שאבדוק את רמת המוכנות בסוללות. יום הקרב אמור היה להתחיל, לפי הידיעות, בשבת בשעות אחרי-הצהריים המאוחרות.
בשבת, יום הכיפורים, עם שחר, הייתי בדרכי אל הסוללה הצפונית שפרסה ליד תל חרמונית. תכננתי לבקר עד הצהריים בכל הסוללות ולכן התחלתי את הביקור בסוללה הצפונית ולסיים בסוללת תל פרס שליד התצפית אותה הייתי צריך לאייש.
בשבת 6 באוקטובר משעות הבוקר המוקדמות הכבישים ברמת הגולן היו ריקים ועזובים. נהג הג'יפ ואנוכי, היינו בכלי הרכב היחיד שנע באותה שעה על כביש תל פרס-תל חרמונית. שום רכב אזרחי, דרוזי או ישראלי או כלי רכב צבאי לא נראה במשך כל אותן שעות בהם נסענו מסוללה לסוללה. היה יום בהיר חם ויבש. נוף של סוף הקיץ ברמת הגולן. שקט מאוד ללא רוח וללא כל תנועה. שקט מביך ואולי מפחיד. שקט של יום הדין, שילוב של שבת-יום-כיפור ושקט של לפני הסערה.
בעמדת הסוללה בתל חרמונית התאכזבתי מאוד. הייתי מאוד מודאג ממראה עיניי. כל הסוללה ישנה. איש לא היה ער ובעמדה לא הייתה שמירה. כולם נרדמו כנראה "תוך כדי הליכה", מאחר שראיתי חיילים ישנים בצורות מאוד מוזרות ומאוד לא נוחות. חלקם על רשתות ההסוואה, חלקם בתוך התומ"תים, אחרים סתם על האדמה החשופה. הם היו חשופים לשמש החמה וטרדת הזבובים - אבל הם ישנו שינה עמוקה. מעולפים. מנותקים. לא מודעים לסכנה. לא יודעים על מלחמה שמזדחלת קרבה והולכת. כל דקה יקרה שחלפה הקטינה את הסיכוי להתכונן, הקטינה את הסיכוי לשרוד.
התומ"תים היו מפוזרים בעמדה ללא כל היגיון, לא מוצבים על קו אפס. המפי"ק לא היה מוצב וכמובן שלוח הארטילריה לא היה מוכן. המטרות לא היו רשומות. הציוד בתומ"תים היה זרוק ולא מסודר - בדיוק במצב שהיה בעת שיצאו מהימ"ח. מצאתי ערימת חיילים ומפקדים מבולבלים והמומים. מצב מושלם של בלגן לא מאורגן. חוסר מוחלט של ארגון ושליטה. אוסף מקרי של אנשים, אפילו לא חיילים, ללא כל דמיון ליחידה צבאית. היכרתי את הקצינים, את הצוערים וחלק מהמדריכים. כולם היו חיילים ותיקים מקצועיים ממושמעים ומסודרים. כולם בוגרי גדודים סדירים, שנבחרו להדריך בבית-הספר לתותחנים. מה שמצאתי בבוקר זה בעמדה באמת לא היה אופייני לקבוצת חיילים זו. הייתה רק סיבה אחת, עייפות מצטברת ומתח רב. ובכל זאת, לא הייתה הצדקה למה שראיתי. הבנתי את הסיבה וכל כך רציתי לוותר, לתת להם כמה שעות לשינה ומנוחה.
לצערי לא יכולתי לוותר. הייתי חייב, לטובתם, להתקשח ולדרוש התארגנות מידית.
הערתי את כולם. לא בעדינות - אפילו בצעקות - גם כדי לנער אותם אבל בעיקר כדי להסתיר את רחמיי. ידעתי שהם עייפים מאוד. הצוערים, למשל, לא ישנו כמעט כל השבוע שחלף וכך גם אני וקציני קורס היסוד.
דרשתי שהסוללה תתארגן בנושאים החיוניים ביותר, כמו: סידור הזיווד לפי פק"ל; הצבת הסוללה על קו אפס ורישום קו אפס; הצבת לוח הארטילריה והכנסת מטרות מתוך רשימת המטרות שקיבלנו; עדכון רשימות שמיות לפי צוותים; ביצוע תרגולת, אחת לפחות, של "לפנים פעל", ע"מ שבכל צוות ידעו מיהם בעלי התפקידים בצוות; הסוואת הרכב והרק"ם. לסיום, דרשתי שאחד הקצינים יאסוף את הסוללה ויסביר בכמה מילים על הגזרה, היכן האויב היכן כוחותינו והיכן הצפון. ואז בסיום ביצוע המשימות יוכלו לארגן תורנות שמירה והאזנה לקשר ויתר החיילים יוכלו לישון ולנוח.
נשארתי עם הסוללה ככול שהזמן אפשר לי לפני שיצאתי מודאג לבקר בסוללות האחרות.
בסוללת עין זיוון ובסוללת תל פרס המצב היה דומה. אמנם השעה הייתה מאוחרת יותר, קרובה יותר לצהרי היום, אבל אותות העייפות ואי הסדר היו דומים. כך עברתי מסוללה לסוללה, הערתי את הערותיי ושיפרתי את מצב ההתארגנות והמוכנות ככל שניתן.
אין ספק שדאגתי מאוד. חששתי מתוצאת הקרבות שעלולים להיפתח. חרדתי לגורל החיילים. לא הייתי שלם עם רמת המוכנות של הגדוד. אבל למרות הדאגות, יכולתי לציין לעצמי שעמדנו בדרישות שהוטלו עלינו לשלב הפריסה בעמדות המתוכננות. עמדנו בלוח הזמנים שהוכתב לנו.
באחת בצהריים סיימתי את הביקור בעמדת סוללה ג' שליד תל פרס. עליתי לתל אל בונקר התצפית שם הייתי מתוכנן לטווח מטרות בעומק כתצפית ארטילרית. במשך כשעה למדתי את הגזרה, צפיתי אל מטרות מפתח, כמו המעברים על נחל הרוקד אותם הייתי אמור לטווח ולחסום באש הארטילריה. ניסיתי לזהות מטרות בעומק, כמו סוללות טילי נ"מ, עמדות ארטילריה, מפקדות ועוד. כשצפיתי מזרחה מתוך עמדת התצפית שבבונקר לא עלה בדעתי ולא היה כל סימן לכך שאלה הן הדקות השקטות האחרונות לפני פרוץ הקרבות. לא היה כל סימן למה שעומד להתרחש. שקט, בעצם דממה של צהריים חם ועייפות רבה של שבת - יום כיפור.
החום והיובש של אמצע היום באוקטובר, ברמת הגולן, בנוסף לעייפות המצטברת הפילו עלי עייפות בלתי נשלטת. בשלב זה חשבתי שכדאי מאוד לתפוס כמה שעות שינה עד לתחילת יום הקרב שאמור להתחיל כנראה בשעות הערב.
סמוך לשעה 14:00 פרשתי לתוך שק השינה על מיטת שדה באחת הפינות השקטות בבונקר והכנתי עצמי לשינה.



יום הכיפורים שבת, 6 אוקטובר 73' - שעה 1400
סא"ל אריה שוורץ (שחם), מפקד הסיוע החטיבתי של חטיבה 188 מהמפקדה בנפח, דרש מהקשר שענה לצלצול טלפון השדה, להעיר אותי ושאגש בדחיפות לטלפון. הקשר ניסה להסביר לו שממש לפני כמה דקות פרשתי לשינה. אריה התעקש.
"עמי," אריה הודיע לי, "הסורים מורידים רשתות הסוואה, תראה מה רואים מהתצפית שלך."
בתוך פחות מדקה לאחר תום השיחה עם אריה הגעתי לחרך התצפית המזרחי בו הייתה מוצבת משקפת 20X120. הספקתי לראות, ללא הגזמה, מאות הבהקי ירי ממאות התותחים הסורים שפתחו באש, ממש באותה עת, לרוחב ולעומק כל חזית רמת הגולן. עברו כמה שניות ומטחי ארטילריה התחילו לנחות באכזריות וברצף על תל פרס וכנראה על כל כוחותינו מהחרמון ועד דרום רמת הגולן. מהאופק במזרח הופיעו עשרות מטוסי קרב סוריים בשניים או שלושה גלים, חלפו בטיסה נמוכה מגובה התל- מערבה.
המלחמה פרצה בבת אחת, ואנחנו על התל לא ידענו בינתיים שזו מלחמה.
מעבר כה מיוחד ומפתיע, חד ורועש. רגע אתה בשקט פסטוראלי המשתרע מאופק לאופק. האופק שנצפה מראש תל-פרס הוא רחוק ומקיף את כל הרמה הסורית לרוחבה ולעומקה - מהר חרמון עד דרום רמת הגולן ועד להר הדרוזים הרחק במזרח. וברגע שאחריו, בבת אחת, אתה בסערת מלחמה - מטוסים תוקפים, פגזי ארטילריה מתפוצצים, טנקים מעלים אבק ומסתערים, כאילו שד שיוצא מהבקבוק ומשתחרר בפראות מכלאו ברעם, ולאחר שהשתחרר, לאיש, לא לתוקף ולא למגן, אין יותר שליטה עליו. איש לא בטוח עוד בעתידו וגורלו. מלחמה גדולה ואכזרית שרק המנצחים שורדים. מלחמה, שבה אנו המעטים בקו בגולן, לא הייתה לנו ברירה אלה לשרוד בה ולנצח.
בבונקר הבטון היינו מוגנים מפגיעת האש הארטילרית ותקיפת מטוסי הקרב הסוריים. בתוך הבונקר לא היו נפגעים. לעומת זאת, חיילים מסוללת הנ"מ שהיו פרוסים מחוץ לבונקר נפגעו מאש הארטילריה הסורית ומגיחת מטוסי קרב שפגעה בסוללת הנ"מ.
פגזי מרגמות בקוטר 160 מ"מ עם מרעום השהיה, חדרו לעומק רב בתוך הטוף הרך של תל פרס והרעידו מדי פעם את מבנה הבטון. חששתי מאוד מקריסת המבנה. לשמחתי, מהנדסי חה"ן חישבו היטב את כמויות הבטון המזוין ואת עובי הקירות והמבנה לא קרס גם בעת ההפגזה ביום פרוץ הקרבות וגם בעת ההפגזה הקשה שספגנו למחרת, ביום ראשון, ממש בסמוך להתקפת הסורים לכיבוש התל.
בזמן ההפגזה שנמשכה שעות, היינו "מסונוורים", כלומר לא יכולנו לראות ולצפות אל המטרות. העשן והאבק כיסו את הבונקר ולא הייתה לנו כל אפשרות לבצע תצפית יעילה. מדי פעם, בין מטח למטח, כשהאבק והעשן היו מתפזרים לכמה דקות, הייתה לי אפשרות לצפות אל השטח. זיהיתי מאות כלי שריון סוריים - טנקים נגמ"שים, ארטילריה ודרגים - בתנועה התקפית, בשני ראשים. הם התקדמו בנסיעה מהירה ובכוח גדול ולא עצרו לפני שחצו את קו הגבול. הכוחות הסורים התפצלו ונעו לכיוון מערב וצפון ולכיוון מערב ודרום. תל פרס נותר כאי בין שני צירי ההתקדמות הסורית.
עם תחילת הקרבות קיבלנו הקצאה של יחידות אש. פתחנו מיד באש על מטרות מתוכננות. ירינו בעיקר אל המעברים בהם הסורים עברו את קו הגבול. באותם רגעים בהם הצלחנו לצפות את הארטילריה, צפינו פגיעות במטרות ובמעברים. מדי פעם ראינו גם פגיעות בטנקים או רכב אחר של הסורים. יחסית לעוצמת הכוח וכמויות הטנקים שתקפו הרי כמות האש שלנו הייתה ממש לא משמעותית. כמובן, לא יכולנו לעצור את ההסתערות הסורית, אבל גם לא גרמנו להם הפרעה רצינית להתקדם במהירות מערבה. השריון הסורי עקף בקלות את מטחי האש שלנו והמשיך בתנועה מערבה כמעט ללא הפרעה.
כל שלוש הסוללות של גדוד בה"ד 9 המאולתר פתחו באש, בפעם הראשונה מאז הוקם הגדוד, ללא כל תרגול מוקדם. ישר על רטוב. ישר במלחמה. האש של הסוללות אמנם לא בלמה את הסורים ובכל זאת הייתה חשובה בסיוע לכוחותינו שלחמו על נפשם.
מדיווחים שקיבלתי ממפקדי הסוללות התברר כי תוך כמה דקות לאחר הפתיחה באש, שהייתה בהתחלה מן הסתם מהוססת, הצוותים והסוללות הגיעו לביצועים ברמה מבצעית מעולה. הם תפקדו ללא מעצורים, בדייקנות ובמהירות, נענו לכל פקודות האש. הצוותים והסוללות התגבשו במהירות כיחידה לוחמת ורוח הלחמה הייתה חזקה ומעודדת.
28 שעות לאחר שהוקם גדוד בה"ד 9 המאולתר, הוא היה לכוח מבצעי בסדר הכוח הלוחם שלחם ובלם את התקדמות הסורים בשעות הראשונות והמכריעות של המלחמה ברמת הגולן .
אינני רוצה שיתקבל הרושם כי באיזשהו רגע בכל המלחמה הייתי שרוי בפחד. בהחלט לא. אבל אכן דאגתי וחששתי. אינני יכול להתעלם מהעובדה המכבידה שמתוקף דרגתי ותפקידי, בשעות הקשות והגורליות ברמת הגולן, הייתי חשוף למידע המדאיג על מצב כוחותינו. ידעתי את סדר כוחותינו בהשוואה ל"אויב בעין" שלוחם נגדנו. הייתי מודע לעובדה הקשה, שפרט לקו הטנקים הדליל שפרוס לפני התצפית בתל פרס, אין עוד יחידות לוחמות שיכולות לתגבר ולעבות את קו העצירה. ידעתי כי פרט לכוחות בקו המגע אין מי שיכול לעצור את התקדמות האויב. ברגעים אלה, מדי פעם, עלו סימני שאלה באשר לעתיד. היו שאלות קשות ששאלתי רק את עצמי. חשתי חרדות וחוסר ביטחון. זה לא היה פחד. לא התרופפות רוח ולא שבירה מוראלית. עובדה, כל אלה לא מנעו בעדי להילחם. כל המלחמה, כולל הקרב הקשה בחרמון, לחמתי ללא מעצורים וללא הלם קרב.
בשעות הקשות הראשונות שלאחר פרוץ המלחמה תמונת המצב לא הייתה ברורה. העדכונים שקיבלנו מהמפקדות הממונות, מפח"ט 188 והמת"פיה בנפח, היו דלים ביותר. יש להניח שגם להם לא הייתה תמונת מצב ברורה ולבטח לא היה זמן לעדכן תצפיות שתקועות בתל פרס ובתל אביטל. ניהול הקרב היה חשוב ודחוף יותר.
כדי להיות בתמונה ולהבין את אירועי הקרבות הייתי חייב לאלתר. אספתי כל מידע אפשרי מתצפיות שכנות, מהאזנה לרשתות הקשר של חטיבה 188 ומכל מקור אפשרי אחר. מקור מידע חשוב וזמין, היה תחנת הרדיו קול ישראל ברשת ב'. התחנה חידשה את השידורים ביום כיפור בצהריים עם פרוץ המלחמה. למזלנו היה רדיו-טרנזיסטור נייד בתצפית ויכולנו לקלוט היטב את רשת ב'. צריך לזכור כי ב- 73', מקלטי רדיו-טרנזיסטור ניידים היו בראשית דרכם ולא היו נפוצים כפי שהם נפוצים בימינו.
מיד עם פתיחת האש הסורית פתחנו את הרדיו והאזנו למהדורות החדשות ולעדכונים שדיווחו על פרוץ הקרבות. ברדיו שמעתי לראשונה שהקרבות פרצו גם בסיני ולא רק ברמת הגולן כפי שחשבתי. קול ישראל דיווח על הצלחת כוחותינו ברמת הגולן; דיווח שאנחנו מצליחים לעצור את ההתקדמות הסורית ואף מסבים אבדות כבדות לאויב. כמו כן דיווח הקריין ברדיו על הקרבות בסיני. גם שם, כך טען הקריין בהודעה הכתובה שנמסרה לו ע"י דובר צה"ל, כוחותינו בולמים את האויב.
ידעתי שהודעת דובר צה"ל על הצלחת כוחותינו ברמת הגולן רחוקה מלהיות נכונה, ומכאן הקשתי והבנתי שמצב כוחותינו בסיני כנראה גרוע באותה מידה.
מתוך האזנה לדיווחי קול ישראל ומכמות כוחות השריון הסוריים שחדרו למערב רמת הגולן, הבנתי שאנחנו בעצם במלחמה ולא רק באיזה יום קרב גדול.
באחת השעות הראשונות למלחמה שמעתי על נפילת מוצב החרמון. הידיעה הועברה אליי שלא במסגרת תרגולת קבועה ומסודרת של העברת עדכונים. בטרם נקרעו קווי הטלפון יכולנו לדבר בקשר הקווי די בחופשיות עם התצפיות השכנות. כך, תוך שיחה, החלפת רשמים וידיעות עם שרגא בן-צבי שהיה גם הוא בתצפית ארטילרית בתל אביטל, הוא סיפר לי בצער ובתדהמה על נפילת החרמון בידי הסורים. "איך נפל החרמון?" שאלתי. שרגא סיפר לי שזו הייתה התקפת קומנדו סורי מוטס במסוקים. הידיעה הייתה מפתיעה חשובה ומצערת. לא הערכתי באותו רגע עד כמה ידיעה מקרית זו תהיה חשובה וגורלית עבורנו. ביום השני למלחמה, ביום ראשון בצהריים, כאשר הסורים תקפו את תל פרס בכוח מוטס בהליקופטרים, בשיטה דומה להתקפת מוצב החרמון, העובדה שידעתי איך הותקף החרמון הצילה אותי ואת החיילים שהיו איתי בתל. אבל, לא אקדים את המאוחר.
בשבת בערב, עם רדת החשכה, עוצמת הלחימה שככה מעט. הסמג"ד, סרן שמואל גולן, שהיה במחנה נפח, הכין את שיירת משאיות הדרג הגדודי לדחיפת תחמושת דלק ומזון לסוללות. הוא עצמו הוביל את משאיות התחמושת לסוללה ג' שליד תל-פרס. שמואל הוביל את השיירה דרומה על ציר הנפט באורות מלאים. ליד חושניה, שמואל זיהה תנועת טנקים שחוצה את ציר הנפט ממזרח למערב. הוא עצר את השיירה ונתן לטנקים לחצות. אינני יודע בדיוק איך, אבל בשלב מסוים הוא זיהה שהטנקים הם טנקים סוריים. כשהוא מבוהל ומופתע, סובב שמואל את השיירה והחזיר אותה בזריזות למחנה נפח. השעה הייתה בערך עשר בלילה שבין שבת ליום ראשון כששמואל נכנס בהתרגשות מובנת לחמ"ל במחנה נפח. בשעה זו העביר חפ"ק פיקוד הצפון את הגזרה לאחריות אוגדה 36. הסיפור של שמואל על טנקים סוריים בחושניה התקבל בחמ"ל, בלשון המעטה, בלגלוג ובזלזול: "על מה אתה מדבר זה לא יכול להיות".
אימות לסיפור של שמואל, בגרסה שונה במעט, נמצא בידיעה שהגיעה מיחידת האזנה. באותה שעה ששמואל נע על ציר הנפט, נקלטה ידיעת מודיעין על מפקד כוח טנקים סורי בחושניה, שדיווח למפקדה שלו שהוא רואה שבעה טנקים ישראלים בתנועה עם אורות מלאים על ציר הנפט דרומה לכיוון שלו. מת"פ צפון קיבל את דווח ההאזנה. המת"פ קישר מיד שהאורות עליהם מדווח הסורי בחושניה הם אורות שיירת התחמושת של שמואל הסמ"גד. לפי גירסה זו, המת"פ הוא שעצר את השיירה והורה לשמואל לחזור מיד לנפח.
מכל מקום, סוללה ג' נשארה עם כמות תחמושת קטנה והמשיכה להטריד מטרות סוריות באש בקצב נמוך.
המסקנה הייתה, כי בחפ"ק במחנה נפח היה ברור שכוחות טנקים סוריים נמצאים כבר ממערב לקו הסגול על ציר הנפט. לאור מידע זה, מת"פ צפון, סא"ל בר-דוד, שהיה עדיין בחפ"ק במחנה נפח, הורה לדלג את סוללה ג' מתל-פרס מערבה.
בסביבות 24:00 קיבלתי פקודה לדלג את הסוללה לעמדה ממערב לציר הנפט. הסוללה קיבלה מיד את פקודת הדילוג והתחילה בהכנות ליציאה מאובטחת מהעמדה.
באותה שעה ממש הסתיימה העברת האחריות, והמפקדות בחמ"ל נפח התחלפו. מפקדת פיקוד הצפון השלימה את העברת הפיקוד לאוגדה 36 ועברה להר כנען. משעה זו היינו תחת פיקוד אוגדה 36 ומפקדת האגד הארטילרי שלה, שקיבלו את האחריות על הגזרה.
דקות לאחר שקיבלתי את האישור לדלג את סוללה ג', קיבלתי הוראה ממפקד האגד לעצור את דילוג הסוללה עד להודעה נוספת. הוא החליט להקפיא את הוראות המת"פ, כנראה כדי להשלים את לימוד תמונת המצב לפני שיאשר את המשך הדילוג. בסביבות השעה 02:00 ב-7 באוקטובר, לקראת שחר יום ראשון, קיבלתי אישור להמשיך ולדלג את סוללה ג' מעמדת תל-פרס מערבה, אל עבר מעלה גמלא.
זמן קצר לאחר שהורדתי את הפקודה לסוללה קיבלתי אישור שהסוללה בתנועה לכיוון מערב על ציר הכביש שיורד ממערב לתל פרס אל הצומת עם ציר הנפט, ליד מנחת ההליקופטרים.
באמצעות השוואת דו"חות המודיעין ודו"חות המבצעים, על מה שהיה ידוע על תנועות האויב מעבר לקו סגול סביב תל פרס - בהשוואה עם זמני הדילוג של סוללה. ג' מהעמדה, ניתן אולי ללמוד מה היה קורה לסוללה אילו דילגה מוקדם יותר. האם חניון הטנקים הסורי כבר היה ממוקם בחניון כאשר מת"פ צפון נתן את פקודת הדילוג או שהסוללה הייתה יכולה בשעה זו לעבור על ציר הכביש מבלי להיפגע. במילים אחרות, האם העיכוב במועד הדילוג חרץ את גורל הסוללה או שמראש לא היה כל סיכוי לחלץ את הסוללה מהכיתור?
לשאלות אלה אין לי תשובה. אינני בטוח שמישהו היום יכול לשחזר ולתת תשובה ברורה, חד-משמעית לשאלה כואבת זו.
לפי דעתי, לא היה צריך לעכב את ביצוע פקודת המת"פ ולדחות את הדילוג. במילים נחרצות יותר, אם הסיבה לעיכוב הייתה, כפי שאני חושב, כדי לאפשר למפקד הסיוע האוגדתי ללמוד טוב יותר את תמונת המצב, או במילים אחרות לבחון את החלטות המת"פ, הרי שאסור היה לו לעכב אף אחת מהפקודות האחרונות של המ"פ ובכלל זה כמובן פקודת הדילוג.
בחפיפת מפקדות, בעיקר בקרב הגנה ונסיגה, אם אין אירועים מיוחדים חדשים או ידיעות מודיעין המחייבות שינוי ופקודות חדשות - חייבים לסמוך על החלטות המפקדה היוצאת, בהנחה שמפקדה זאת פיקדה במשך השעות האחרונות על הגזרה. היא יודעת טוב את תמונת המצב ולבטח היו לה נתונים מבוססים כאשר קיבלה את ההחלטות. זאת ועוד, בקרב הגנה, במיוחד כאשר כל מערך ההגנה מתמוטט ונסוג לאחור, כל עיכוב ואיחור בביצוע נסיגה, או שיפור עמדות לאחור, יגרום (!) לאבדות כבדות. כפי שקרה לסוללה ג'.
אני חושש מאוד שאחת הסיבות להחלטה לעכב את ביצוע פקודות המת"פ, מקורה בסיבות אישיות. היא מנוגדת לשיתוף פעולה וחברות של לוחמים שיש לה חשיבות עליונה בעיקר במצבי חירום. היא נובעת מיוקרה אישית מנופחת. מקורה נובע מערעור לא מוצדק ולא מבוסס בסמכות מפקד ממונה. היא קשורה לעץ מבנה פיקודי שאינו נתמך במעמד של דרגות. חבל מאוד שכל זה בא לביטוי במלחמה.
סוללה ג' הייתה בתנועה מבצעית. המפי"ק עם סגן שאול שפיץ מוביל, אחריו ארבעת התומ"תים בסדר תנועה מבצעי, צוותים שלוש, שתיים אחד וארבע, לפי התרגולת. סג"ם אייזיק פיקד על שיירת הדרג של הסוללה שטרם יצאה מהעמדה.
שמעתי פיצוצים וקולות קרב שעלו ממערב לתל. שמעתי ירי תותחים ומקלעים ואחריו פיצוצים מתמשכים. הבונקר בתל-פרס ממוקם בקצה המזרחי של התל, עם תצפית טובה למזרח וללא כל אפשרות לצפות לכיוון מערב. לא יכולתי לצפות מתוך הבונקר לעבר האזור שממערב לתל, אל עבר מנחת ההליקופטרים וציר הנפט. קולות הקרב שבאו ממערב לתל היו הוכחה נוספת שהתל מוקף בכוחות אויב שחדרו אל ממערב לתל. מאחר שידעתי כי שאול עם הסוללה נמצא בתנועה באזור שממנו עלו קולות הקרב דאגתי לשלומם. לאחר כמה ניסיונות הצלחנו ליצור קשר משובש עם שאול. בדיעבד התברר כי שאול שידר ללא אנטנות, הן נשברו בעת שפרץ עם המפי"ק את מחסום הטנק הסורי.
שאול דיווח שהוא בתנועה מערבה לאחר שטנקים פתחו עליו באש. פרט לצוות מס' 3 שנמצא בתנועה אחריו, הוא לא מזהה את יתרת הסוללה. הוא רואה אבוקות אש והתפוצצויות מאחוריו במקום ההיתקלות.
קולו המדווח של שאול ברשת הקשר היה די שלו, יחסית לאירוע שעבר עליו. ללא היסטריה של מי שנחלץ זה עתה ממארב טנקים. קולו לא ביטא את גודל האסון. ההתרשמות שלי מהדיווח של שאול והתמונה שהצטיירה באותו רגע, הייתה שיש ירי טנקים סורים באזור שבו נעה הסוללה. אמנם אין קשר עין בין הקע"ת לצוותים, אבל הראות המוגבלת בלילה והקושי שבשליטה על כוח בתנועה תוך לחימה - הם כנראה הסיבה העיקרית לחוסר הקשר והמידע על מצב הצוותים. לא חשבתי שהצוותים נפגעו.
12 שעות חלפו מאז פרצה המלחמה. לכאורה הייתי צריך כבר להיות בשל מבחינה פסיכולוגית לקרוא נכון ומהר יותר את תמונת המצב - גם מדיווח אנמי כפי שהיה הדיווח של שאול.
כנראה שעד לרגע זה לא עברתי את סף החשיבה והבנת הדיווחים, המבדיל בין אירועים ודיווחים באימונים ובתרגילים לבין הבנה והמחשת הדיווחים במלחמה.
למרות קריסת עמדות הביצורים ופלוגות הטנקים לאורך כל קו הגבול. למרות הידיעה על חדירת כוחות שריון סוריים עמוק לתוך רמת הגולן, עדיין קלטתי את הדיווחים כפי שנאמרו בקשר, ללא מכפיל מקדם המלחמה.
קראתי לאייזיק בקשר וביקשתי ממנו תמונת מצב. קיבלתי את תשובתו:
"אני שומע פיצוצים ורואה כלים עולים באש לפני כ-500 מטר. אולי אלה תומ"תים. בוערים, אבל אינני בטוח."
"האם תוכל להתקדם ולבדוק מה קורה?" ביקשתי.
אייזיק חזר עם שיירת הדרגים שהוביל לעמדה שממנה יצא לפני דקות, וכעבור זמן קצר יצא שוב עם הנגמ"ש לעבר המקום ממנו עלו הפיצוצים, ליד מנחת ההליקופטרים.
השעה הייתה בסביבות שלוש בבוקר כשאייזיק הודיע לי:
"יורים עליי - אינני יכול להתקרב יותר, נראה לי ששלושה תומ"תים של הסוללה עולים באש."
בשעה זו, לערך, הגיעו ראשוני הניצולים מהסוללה אל התצפית בתל פרס. כשנפגשנו הם פרצו בבכי, היה צורך להרגיע אותם לפני ששמעתי מה קרה.
הצוער יוני סיפר כי לאחר תנועה של כק"מ אחד לכיוון מערב נפתחה עליהם אש טנקים ומקלעים מצד דרום על דופן שמאל של התומ"תים. יוני וכל אלה שישבו בצידו הימני של התומ"ת הצליחו לקפוץ מהתומ"ת מיד עם פתיחת האש. הם תפסו מחסה בתעלת קשר שהדואר חפר בצד הצפוני של הדרך, ולאחר כמה זמן הצליחו לחלץ עצמם מזרחה אל עבר תל-פרס. הם ידעו שאני על התל ורצו לחבור אליי.
לא קיבלתי מיוני פרטים מדויקים על יתר הצוותים. הוא היה בטוח שראה שלוש "מדורות". לפחות שלושה תומ"תים נפגעו. הפיצוצים החזקים ששמענו, היו כנראה התפוצצויות של פגזי התותחים שהיו בבטן התומ"תים. יוני היה בטוח שיש נפגעים רבים.
משברי המידע שאספנו בשעות הבאות התבררה תמונת האסון:
הטנקים הסוריים פעלו לפי התרגולות הידועות בשריון. לאחר ההצלחה של יום לחימה וחדירה עמוקה אל מעבר לקווים, כנראה סמוך לחצות, בלילה שבין שבת לראשון, כוח סורי של לפחות פלוגת טנקים וחרמ"ש, התמקם לחניון לילה מוגן, מדרום למנחת ההליקופטרים.
לא ידוע לי אם ברמת האוגדה או הפיקוד היה מידע על חניון זה, ואם היה - נראה שלא עשו בו שימוש נכון. מכל מקום, אנחנו, הסוללה או אני, לא קיבלנו כל התראה על חניון טנקים סורי סמוך לציר התנועה המתוכנן של הסוללה. אני בטוח שגם גדוד 405, שפרס עם שתי סוללות בציר המים מערבית לג'וחדר, לא קיבל התראה כזו.
סגן שאול שהוביל את הסוללה בתנועה לעמדה החדשה, נע על ציר הכביש שיורד מתל פרס מערבה אל ציר הנפט. סמוך למנחת, לפני הצומת עם ציר הנפט, הוא נתקל בטנק שחסם לו את הדרך. שאול הדליק פנס רנאור וביקש מצוות הטנק שיפנה את הציר. להפתעתו, זיהה כתובות בערבית על צריח הטנק. לאחר מבט נוסף שאול זיהה שצללית הטנק הנה של טנק מסוג T ולא טנק ישראלי. שאול הבין שהוא בתוך חניון לילה של טנקים סוריים. הוא הורה מיד לנהג הזחל"ם ולסוללה כולה להתקדם במהירות. כשחלף מתחת לקנה תותח הטנק הסורי נשברו האנטנות. צוות מספר 3 שנע מיד אחרי המפי"ק הצליח גם הוא לחמוק לפני שחניון הטנקים פתח באש מקלעים ותותחים ופגע בשלושת הצוותים הנותרים. סמל אהרון, שהיה מפקד צוות 3, נהרג מפגיעת פגז טנק שחלף ברווח הצר שבין תותח התומ"ת לדופן שמאל.
תותחני הצוותים האחרים, עייפים ומופתעים, קפצו מהתומ"תים שנפגעו ועלו באש. חלקם קפצו לצד שמאל לכיוון דרום ישירות אל תוך אש התופת שנורתה עליהם. חלקם קפצו לצד ימין, לכיוון צפון, אל החשכה וההצלה. אלה שקפצו לכיוון צפון היו ברי מזל, שכן מבנה השטח ובעיקר תעלת הקשר הסמוכה לציר הכביש והחשכה, סיפקו להם מחסה בשניות הראשונות של ההיתקלות, ואפשרו לרובם להתרחק ולהיחלץ בחסות החשכה.
הניצולים התפזרו בשטח ההררי, "כל אחד לעצמו". הם התרחקו ככל האפשר ממקום ההיתקלות אל תוך החשכה בלי לדעת אם הסורים דולקים אחריהם אם לאו. חלקם בחרו לעלות לתל-פרס, רובם מצאו את הדרך חזרה אל עמדת הסוללה שם חברו לאייזיק.
מעטים חברו אל הצוער ירקוני, אחד מהחיילים היה פצוע בטן. יחד נדדו בלילות והסתתרו באור יום במשך כשלושה ימים בגבעות חושניה עד שחברו לכוחות צה"ל שעלו מהכינרת לרמת הגולן.
בהיתקלות נהרגו 15 תותחנים - חניכי קורסים, צוערים ומדריכים, ונפצעו 18. הסוללה הושמדה.
נפלו בקרב :
הצוערים: אפשטין אבי; כופר רוני; וקלינגר אבי. הם הועלו לדרגת סג"ם לאחר מותם.
מדריכים וחניכים: סמ"ר דוד אהרון; רב"ט אוצר ברל; סמל דוד יונה; סמל זכריה מאיר; רב"ט ברונו רוברט; רב"ט חורי גרר; רב"ט לוי שמעון; רב"ט לביוב אהרון; רב"ט סופיר כמוס; רב"ט פלדמן דורל; רב"ט רייס יצחק.
הכוח הסורי שתקף את גד' 405 היה כוח טנקים מחט' 46 שנע מערבה לג'וחדר. הכוח זיהה את הסוללה הקדמית של גד' 405 שביצעה ירי, תקף אותה והשמידה. הסוללה השנייה של גדוד 405, המערבית יותר, שדממה, לא נפגעה. הכוח הסורי חזר לחניון סמוך לג'וחדר.
סיפורה של "סוללת בה"ד 9" עולה מדי כמה שנים בעיתונות - תמיד סמוך ליום הכיפורים. העיתונאים מעלים קטעים לא בדוקים וכמובן לא מדויקים, על קורות ההיתקלות והשמדת הסוללה.
העובדה שהסוללה הושמדה, משמשת כנראה סיבה מספקת והצדקה לעיתונאים זריזים, אך לא כל כך מקצועיים, לפרסם - ללא בדיקת המקורות - גירסאות על "מחדל נוראי", עד כדי "השבעת חיילי הסוללה על-ידי קצינים בכירים בבה"ד 9 שלא יספרו ולא ידברו על מה שקרה." כך פרסם השנה כתב בעיתון בעל תפוצה מכובדת.
ככל שסמכותי בעניין זה מספקת, אני קובע כי לא היה כאן כל מחדל. התוצאות הקטלניות לא נבעו מהעובדה שהסוללה הייתה מאולתרת. הסוללה אכן התארגנה בחופזה, אולם היא פעלה ללא כל דופי מתחילת המלחמה בשעה 14:00 ועד שעות הערב המאוחרות באותו היום, כשהיא מסייעת לכוחות השריון ולמוצבים לעמוד בפני המתקפה הסורית המסיבית בגזרה הדרומית של רמת הגולן. לא היה כל פגם בתנועה המבצעית בלילה של הסוללה, או פגם אחר בתרגולת הסוללה. כל כוח צבאי שהיה עולה על חניון טנקים בלילה ו"מפעיל" אותו, היה סופג אבדות כבדות. יתרה מזו, העובדה שהסוללה הגיעה עד לטווח מגע עם הטנקים בחניון הסורי, נותנת לנו את האפשרות להניח שהסוללה נעה בשקט, ללא אורות וללא פגיעה במשמעת לילה. או לחילופין, שהטנקיסטים הסורים היו שאננים ולא שמרו כראוי על החניון, או שתי ההשערות גם יחד. אין מקום לגירסאות אחרות.
מי לא הופתע במלחמת יום הכיפורים? כל הצבא הופתע! הייתה הפתעה והמחדל היה קולוסאלי. בשבת, בתוך חצי יום לחימה, כל הקו הדרומי ברמת הגולן קרס. מוצבים מבוצרים ומתוגברים לאורך הקו נפלו, גדודים וחטיבות טנקים הושמדו וירדו מהסד"כ, מוצב החרמון נפל.
את ההיתקלות של הסוללה בחניון הטנקים הסוריים לא ניתן היה למנוע, כמעט. חוסר המידע על החדירות של הטנקים הסוריים לגזרה ומיקומם, נבע מההפתעה הכללית ומקריסת מערכות הפיקוד והשליטה בכל המרחב. ההיתקלות לא הייתה תוצאה של חוסר ארגון בסוללה או רמה ירודה בביצוע התרגולות המבצעיות. היא הייתה תוצאה בלתי נמנעת של הכאוס הכללי ששרר ברמת הגולן במהלך 24 השעות הראשונות למלחמה, שפגע לא רק ביחידות הארטילריה אלא גם בשריון ובחי"ר.
כוח סורי נוסף מאותה חטיבת טנקים, שפרץ בציר הנפט באזור ג'וחדר, אחרי השעה 23:00 נע מערבה ותקף את גדוד 405, גדוד סדיר, שהיה פרוס עם שתי סוללות בעמדה גדודית מערבית לג'וחדר, באזור שעבניה, כחמישה ק"מ דרומית-מערבית למקום ההיתקלות של הסוללה. כוח הטנקים הסורי איתר את הסוללה הקדמית (המזרחית) של הגדוד, שהייתה בעיצומו של ירי, תקף אותה והשמידה. הסוללה המערבית שדממה לא נפגעה. הכוח הסורי חזר על עקבותיו ונערך בחצות סמוך לג'וחדר.
למרות העובדה שגדוד 405 היה גדוד סדיר, מאומן מתורגל ומגובש. גדוד שמפקדיו היו ממיטב הקצינים הסדירים בחיל התותחנים, תוצאות הקרב הקצר עם הטנקים הסורים היו קטלניות. סוללה של הגדוד הושמדה בתוך קרב קצר.
על כך אני מבסס את הקביעה הנחרצת - סוללת בה"ד 9 פעלה ללא רבב גם בהשוואה לגדוד סדיר. אם הייתה אפשרות למנוע את האסון, הרי שיש לבדוק ברמת המפקדות הממונות, באוגדה או בפיקוד, מה הייתה הסיבה לעיכוב במתן פקודת הדילוג לסוללה לעמדה מערבית יותר. ראוי לבדוק גם האם היה מידע על חניון הטנקים הסורי ואם היה, מדוע לא הורד מידע זה לגדוד, לסוללה.
באוקטובר 2000 פורסם כאמור באחד העיתונים מאמר לא בדוק על כמה עמודים ובו ריאיון עם אחד החיילים שנדד יחד עם צוער ירקוני. עיקר המאמר התייחס למחדל הגדול ועל השבעת החיילים שלא לספר ולא לדבר. מכתב התגובה שלי אמנם פורסם בעיתון, בקצרה, בכמה שורות, במדור "תגובת הקוראים", ללא כל יחס לגודל המאמר שפורסם, ללא כל התנצלות של העיתון או העיתונאי. הרושם הכללי והלא צודק נשאר. לפי המאמר מקרה הסוללה הוא עוד מחדל שהיה במלחמת יום הכיפורים.
אחרי המלחמה הקים בה"ד 9 מצבת זיכרון במקום בו נפגעה הסוללה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה, מדי שנה ביום הזיכרון התכנסנו, הורים, משפחות, חברים ומפקדים ליד מצבת הזיכרון. העלנו זיכרונות וסיפרנו שוב ושוב את קורות הסוללה. בלי להסתיר דבר - כי אין מה להסתיר.
מערכת החינוך בצה"ל חשבה כי סיפורה של "סוללת בה"ד 9" מתאים לשמש כמורשת קרב של החיל. חוברת ההדרכה שהוכנה, פורסמה והופצה בצה"ל.

יום ראשון, 7 באוקטובר 73'
שחר יום ראשון, 7 באוקטובר. בימים אחרים הייתי בוודאי נפעם מהמראה המיוחד של הזריחה מראש תל-פרס. הרחק מעבר להר הדרוזים עלתה השמש והאירה את רמת הגולן. אור אדום של זריחה מעורב באבק, עשן וערפל.
שקט שרר מסביב לתל. לא נשמעו עוד קולות קרב. לא נראתה תנועת כוחות. הסורים לא תקפו בשעה זו של הבוקר. לא היו הפגזות ולא שמעתי פיצוצים גם מטווחים רחוקים. השמים היו ריקים ממטוסים. רק שקט.
יצאתי מהבונקר, עליתי אל העמדות המקיפות את התל. בחנתי את מצבנו מעמדות שאפשרו לי תצפית טובה יותר על השטחים הקרובים לתל. ידעתי שאנו מוקפים בכוחות סוריים שעברו בלילה אל ממערב לתל. רציתי לאתר את מיקום האויב ואת עוצמתו.
ראיתי אותם ללא כל קושי. זיהיתי חניוני טנקים סוריים בכמה מקומות מסביב לתל. הם היו קרובים מאוד וחששתי שיראו אותי. בעזרת משקפת יכולתי לזהות פנים ופרטים. ראיתי במה הם עוסקים. נדמה לי שאפילו שמעתי קולות ודיבורים העולים אליי בדממת הבוקר.
השעה הייתה שעת בוקר, אור מלא כבר עלה ובחניוני השריון הסורי עסקו בהתארגנות ליום חדש. צוותי הטנקים ישבו על סיפוני הטנקים ואכלו את ארוחת הבקר בשלווה וללא כל לחץ זמן. הם לא גילו כל ערנות או כוננות מפני התקפת נגד ישראלית. הם עסקו בניקוי קני התותחים. ראיתי את מכליות הדלק העוברות ומתדלקות את הטנקים, ועוד פעולות לא אופייניות לתרגולת בחניון טנקים בעת מלחמה במעבר מכוננות לילה ליום. הסורים התנהגו כאילו היו בשלב מנוחה בתוך תמרון גדול ללא אויב. בכל החניונים שצפיתי עליהם לא הייתה כוננות כנגד אפשרות של התקפות פתע של טנקים או מטוסים ישראלים. לא היה כל מתח ולא ראיתי כל היערכות שלהם להגנה מפני כוחותינו. לפי התנהגות הסורים ניתן היה להבין שהם יודעים שהכוח הסדיר שהגן על הרמה הושמד, וכוחות המילואים של צה"ל נמצאים במקרה הטוב בימ"חים בשלב הצטיידות. הם ידעו שיעברו עוד שעות עד שכוחות המילואים שגויסו בהפתעה יעלו לרמת הגולן.
בחנתי אפשרויות לפנות עם רדת החשכה את התל ולסגת לכינרת. לפי איתור היערכות האויב הבנתי כי הדרך הטובה והבטוחה ביותר לצאת מהכיתור תהיה בתנועה מערבה דרך מעלה גמלא ולא דרך ציר הנפט שהיה רווי כוחות שריון סוריים.
תצפית הבוקר השקטה לא נמשכה זמן רב. רעש כבד של מנועי טנקים המטפסים אל ראש התל משך את תשומת ליבי. ככל שקולות הטנקים העולים גבר והתקרב, גברה הערנות שלנו על בתל. הערכתי שלא נשארו טנקים שלנו כשירים ופעילים בכל האזור שליד התל ולכן הייתי בטוח שאלו טנקים סוריים. עמדנו דרוכים בפתח המערבי של הבונקר ממתינים להופעת הטנקים, שאותם רק שמענו עולים על התל מכיוון מערב. ההרגשה בדקות אלה הייתה קשה. אינך יודע מה לעשות, להסתתר ולתפוס עמדה ואיזה נשק להפעיל מול הטנקים? אתה הרי מכותר ואין דרך לסגת מההר. השניות חלפו, הרעש התגבר. הכיוון ממנו עלו קולות הטנקים ברור ומדויק. כל מה שנשאר לנו לעשות הוא להמתין בחשש ובדריכות להופעת הטנקים ופתיחת אש התותחים והמקלעים לעברנו.
שני טנקים נכנסו אל הלוע הכבוי של תל-פרס על הדרך ממערב. זיהיתי מיד שאלה טנקי "שוט" צה"ליים. הם התקרבו אלינו. התברר שהיו אלה טנקים מגדוד 53 מחטיבה 188.
שעות מאוחר יותר, רק כאשר ירדתי בנסיגה מהתל, התברר לי שגדוד 53 נערך להגנה בחניון גדודי במחצבה שליד וממערב לתל. בחניון היו 14 טנקים כשירים בפיקוד המג"ד, רס"ן עודד ארז. עד לחבירה עם עודד הייתי בטוח שאני עם קבוצת הלוחמים על התל, אנחנו הכוח הישראלי היחיד בכל האזור.
לאחר החלפת תדרים וברכות הדדיות, הטנקים פנו לדרכם וירדו לחניון. השעה הייתה בסביבות 11:00 ביום ראשון, כשענן אבק החל להתרומם ברמה הסורית ממזרח לתל-פרס, מלווה ברעם מנועים אדיר שהתגלגל והגיע עד הבונקר בתל. נהמת מנועים ושרשרות בלתי פוסקת של גוש שריון, שכאילו התעורר מתוך שממת הרמה הסורית והתחיל כולו לנוע מערבה. כלי השריון בחזית הגוש המתקדם נראו בברור. ענן האבק שעלה מאחורי הטנקים הראשונים, גדל והתפתח למשולש תלת-ממדי אדיר שכיסה את כל האופק במזרח. כמו משפך המנקז את הכוח האדיר לראש חץ שהתפרץ מערבה.
דיביזיה משוריינת סורית במלוא עוצמתה הייתה כולה בתנועה ברוחב חזית של כ- 300 עד 500 מטר ובעומק של כמה קילומטרים. בתוך כמה דקות ראש החץ הגיע אל מה שהיה פעם גבול סגול והמשיך בתנועה רצופה, בלי להאט. הם עברו מצפון לתל פרס ופנו צפונה ומיד מערבה אל כיוון מחנה נפח. אל מפקדת האוגדה ואל מרכז רמת הגולן.
אני בטוח שהדיווחים שלי על תנועת הדיביזיה הסורית על כיוון התנועה ועוצמת הכוח, היו זהים בזמן הדיווח ופרטיו לדיווחים בהולים דומים שמפקדת האוגדה בנפח קיבלה בשעה זו. כשדיווחתי על תנועת הדיביזיה, קיבלתי כתשובה מאל"ם פנחס, שאת קולו הכרתי וזיהיתי באופן אישי, את הפקודה המביכה ביותר בכל שירותי בצה"ל: "אתם רשאים לפנות את התל ולסגת לכינרת (!) בכל עת שתוכלו. כל אחד לנפשו."
מסתבר כי מפקדת האוגדה בנפח הייתה תחת התקפת טנקים כבדה. בלחץ ההתקפה הסורית מפקדת האוגדה נסוגה ממחנה נפח צפונה לכיוון ואסט. ממש לפני היציאה מנפח, העביר פנחס פקודת נסיגה כללית לכל מי שהיה יכול, בעיקר לכוחות שעוד נותרו בדרום הרמה. אלה היו מהרגעים הקשים ביותר בהגנת רמת הגולן.
פחות מ- 24 שעות מפרוץ המלחמה, והמצב גרוע ביותר: אני מכותר בתל פרס עם כוח קטן, שרובו לא מוכר לי. כוח לא מאומן; ומפקדת האוגדה נסוגה.
אין כל סיכוי לחילוץ שלנו, המכותרים בתל-פרס, על-ידי התקפת נגד של חטיבות המילואים שאמורות להגיע במקרה הטוב רק בעוד כ-24.
גל שני של דיביזיה משוריינת סורית מנצל את הצלחת התקפת הפתע וחודר אל מערב רמת הגולן.
העובדה שהמפקדה הממונה נותנת לי פקודת נסיגה בסגנון "כל אחד לעצמו", מצביעה על כך שאני בהכרה מלאה ולא הוזה מעייפות מצטברת.
מה קרה? צה"ל קרס?! מה יקרה לגליל? לחיפה? ומי יעצור את פריצת הטנקים הסוריים?
בתל היו יחד איתי קבוצת חיילים לא לוחמים. קבוצה שנאספה בתל מסיבות שונות ללא קשר ביניהם. היו שם תצפיתני מודיעין, תותחנים, טכנאי קשר וחיילי סוללת נ"מ, שנקלעו יחד על הר געש כבוי, בודד בגולן, כלואים בתוך מַגְמה גועשת של טנקים, תותחים, התקפות מטוסים של אויב עדיף בכמות, ובשלב זה גם באיכות ארגונית. קבוצה לא מאומנת של כ-30 חיילים שחייבת לחלץ את עצמה ברגל, ללא כל אפשרות לקבל עזרה או סיוע, עד הכינרת.
כבעל הדרגה הבכיר ביותר במקום התחלתי לתכנן את ציר הנסיגה שלנו.
לא הייה לי כל מושג על קו המגע הנוכחי בין הסורים לכוחותינו וכמובן שלא הייתה לנו, בתל, תמונת מצב על היערכות האויב. לא ידעתי האם לתכנן נסיגה עד לחוף המורחי של הכינרת, או רחוק יותר, אולי עד לחוף המערבי של הכינרת ולא היה את מי לשאול.
לא היה לי כל מושג מה הסיכוי שלנו להיחלץ ולצאת בשלום מהכיתור? חשבתי על התנועה הרגלית בלילה עם חיילים שאינם חיילי חי"ר מאומנים בתוך שטח שהסורים שולטים בו. חששתי על האפשרות שניתקל בכוחות סוריים. חשבתי על הקושי לניווט בלילה ועל מכשולי הקרקע בשטח - מצוקים וסלעי בזלת שברמה. כבר בשלב זה ידעתי כיבמהלך הנסיגה נהיה חייבים לצלוח גם את הקו הקדמי הסורי וגם את קו כוחותינו.
בהתייעצות עם רס"ן מנחם, סמג"ד הנח"ל, שהיה איתנו על התל, החלטנו לסגת רק לאחר רדת החשכה. הדרך שנראתה לנו בטוחה וקצרה יותר לכינרת, הייתה מהתל לכיוון כללי מערב, דרך מעלה גמלא.
השעה הייתה שעת לפני-הצהריים. שעות רבות לפני רדת החשכה שבה היינו אמורים להתחיל את המסע הרגלי לכינרת.
בינתיים היינו בתוך הבונקר שבתל - בתוך מוצב הפיקוד שעל תל-פרס - ממתינים וצופים על פעילות הסורים והיערכותם סביב לתל.
קשה לתאר את ההרגשה שלנו בשעה זו. מצד אחד, קיבלנו פקודה לסגת. ראינו את ההתקפה המסיבית של הדיביזיה הסורית, ופקודת הנסיגה שקיבלנו הבהירה שאין לנו, לצה"ל, כוחות לעמוד מול ההתקפה הסורית. ראינו איך מטוסינו מנסים לתקוף את הכוחות הסוריים והם נפגעים, מטוס אחרי מטוס, מטילי נ"מ סוריים. הייתה תחושה של כישלון, קריסה ותבוסה. היינו חסרי אונים, מבודדים ומנותקים. חיינו בזמן שאול עד לנפילה בשבי או לחימה עד מוות. ומהצד האחר, ברגע נתון זה של בוקר יום ראשון, ישבנו בטוחים ב"אולימפוס" שעל התל, קרובים, אבל רחוקים מהמלחמה שחלפה בינתיים לידינו. צופים באירועים ממרום הבונקר המוגן. מצב יציב וטוב, יחסית למוצבי הקו שקרסו ונכבשו, או ליחידות השריון, ולקריסת כוחותינו ברמה.
בשעות הצהריים ראינו שהסורים מקדמים משגרי טילים. שיירה קטנה של משגרי טילים, עם טילי קרקע-קרקע גדולים וקרונות פיקוד, עברה קרוב אלינו, מצפון לתל. השיירה התנהלה אל חורשות העצים בחושניה באין מפריע. דיווחתי על הטילים למפקדת המת"פ וביקשתי סיוע אווירי. כעבור זמן מה תקף מטוס סקייהוק בודד את שיירת טילי הקרקע ומיד, בעת ביצוע הגיחה הראשונה נפגע על-ידי טיל נ"מ סורי. לא היו למת"פ יחידות ארטילריות להקצות לי ולכן לא ירינו על שיירת הטילים.
משגרי טילים אל שיגרו טילים לעבר בסיס חיל-האוויר בעמק יזרעאל.
מאוחר יותר ראינו את גדודי הארטילריה שהסורים קידמו בעקבות הדיביזיה המשוריינת. אחד הגדודים, גדוד תותחים נגררים 130 מ"מ, חצה את מעברי הגבול ופרס על שלוש הסוללות שלו בעמדה גדודית סמוך לתל - צפונית-מזרחית לנו.
הסורים קידמו את כוחותיהם ביום ללא כל חשש מתגובה צבאית שלנו.
לאתר שדיווחתי על פריסת הגדוד וביקשתי לטווח אותו, קיבלתי הקצאת יחידת אש ארטילרית. קיבלתי קנה אחד של "הרצל 1" עם שלושה פגזים. כלומר, קנה אחד מסוללת 175 מ"מ, שהייתה פרוסה בעמדה בשפך הירדן, עם לא יותר משלושה פגזים שנועדו גם לטיווח וגם לאש לתכלית. ["הרצל" – כינויו ברשת הקשר של גד"כ 412. הסוללה שסייעה לעמי הייתה ככל הנראה סוללה ג' של הגדוד. צ"ע.] לא ביקשתי הקצאת תחמושת גדולה יותר. הייתי מודע למצב החמור בו היו כוחותינו וידעתי כי בעת כזו, גם הקצאה של קנה אחד עם שלושה פגזים, זו הקצאה גדולה.
פתחתי באש. יריתי פגז ראשון לטיווח. כדי להביא לפגיעה של הפגז השני במרכז העמדה הגדודית. ביצעתי תיקון לפגז הראשון שלא לפי כללי הטיווח אותם למדתי ולימדתי בקורס הקצינים. פקדתי על תיקון גדול אל קו הטיווח משולב בתיקון גדול לתיקון בטווח, על קו הטיווח: "ימינה 1500 יותר 2500". הפגז נפל במרכז הגדוד הסורי ליד אחת הסוללות. את הפגז האחרון פקדתי לירות כאש לתכלית.
אני חייב לציין כי מפקד גדוד הארטילריה הסורי פעל נכון. הוא דילג את הסוללה שהייתה קרובה לנפילת האש שלנו. הדילוג נראה לי מהתצפית במרומי התל, כדילוג מהיר ומאורגן. הגדוד הסורי המשיך לירות אל המטרות שלו ללא הפרעה, ממש לפי התרגולת. לא המשכתי להעסיק את הסורים בעיקר בגלל שלא הייתה תחמושת נוספת וגם בגלל ההתפתחות מהירה ודי צפויה, שחלה מיד לאחר שפתחנו באש על העמדה הסורית.
בשתי הפעולות האחרונות שלי כתצפית ארטילרית, הדיווח על משגרי הטילים וטיווח עמדת התותחים, חרצתי וזירזתי, כנראה את גורל תל-פרס.
מיד לאחר שיריתי על עמדת התותחים הסורית, ראיתי תנועת כוחות סוריים ממזרח לתל. ראיתי שהם מרכזים כוחות חי"ר, בערך גדוד חי"ר סורי. הגדוד התפרס במבנה התקפי ונערך להתקפה על תל-פרס, דרך המדרון המזרחי. כוח נוסף של כפלוגת נגמ"שים נערך מצפון לתל. שני הטנקים מגדוד 53 שירדו מהתל דרך המדרון הצפוני השאירו, כזכור, סימני נסיעה במדרון. הסורים למדו מסימנים אלה שניתן לעלות עם רק"ם על התל דרך המדרון הצפוני.
היה ברור, ללא כל ספק, שהסורים נערכים לכבוש את התל. נמאס להם מהתצפית הישראלית הפועלת בעורפם והם החליטו שזה הזמן המתאים לכבוש את התל.
המוצב בתל-פרס תוכנן והוקם לפי התקן המקובל בצבא. יחידות מודולריות מבטון מזוין שהוצבו בתוך חפירה עמוקה. לאחר חיבור כל יחידות הבטון, כיסו אותם בשכבות אפר בזלתי ואבני בזלת גדולות שאוגדו ברשתות פלדה - שכפ"צים בלשון המקובלת. המבנה הפנימי כלל חדרונים, עמדות תצפית ותעלות קשר שקישרו בין העמדות וחדרי המנוחה. תעלות הקשר היו ברוחב שאפשר מעבר לחייל אחד ובעומק מותאם להליכה זקופה. כל המוצב על חדרוני המנוחה, עמדות התצפית ותעלות הקשר, היה כאמור, מחופר עמוק בתוך אדמת הטוף שבתל ומוגן בשכבות אבני בזלת. עמדת גנרטור, מחסן תחמושת מחסן דלק וכן מאגר מזון ומים השלימו את מבנה המוצב. המוצב היה מאורגן מאוד עם מערכות חשמל וקשר קווי ואלחוטי. מחוץ למוצב, מחוץ לבונקר, התל היה ערוך להגנה היקפית. היו בו תעלות קשר שהקיפו את מתחם המוצב, וכן, עד כמה שאני זוכר, שלוש עמדות מתכת מוגנות - עמדות פילבוקס, ששלטו בתצפית ובאש על המוצב, על הכניסות לבונקר ובעצם על כל פסגת התל ולוע הר הגעש הכבוי.
ממגרש חנייה קטן בצידו המערבי של הבונקר, שהיה בשטח נמוך שלא ניתן לצפות עליו מחוץ לתל, הובילו שתי כניסות אל תוך המוצב. אורך המעברים בתוך המוצב, מפתח המוצב במערב הבונקר ועד לחדרון התצפית בקצה המזרחי של מבוך הבונקר היה 40-30 מ'. תל-פרס ניראה כחרוט קטום, בראשו מכתש קעור שמרכזו נמוך מהיקפו. מבנה אופייני לתל געש כבוי. חומר הקרקע ממנו בנוי התל הינו תערובת של אבק וחצץ געשי, טוף, שהתגבש לקרקע רכה ויציבה. בתוך המוצב הצטופפנו כ-30 חיילים מחילות שונים. לא היינו גוף לוחם.
מהתל ראינו את ההתארגנות הסורית ולא היה קשה להבין שהם נערכים לתקוף אותנו. 300-200 חיילי חי"ר סורי, בחגור קרב עם נשק דרוך, נערכו במבנה התקפי למרגלות המזרחיים של התל, עם הפנים אל התל, לא הותירו כל אפשרות להערכה אחרת פרט להבנה שזו היערכות להתקפה מידית עלינו.
נערכנו לקראת ההתקפה הסורית. כל החיילים חגרו חגור והכינו את נשקם האישי במצב של "מחסנית הכנס", לקראת קרב פנים אל פנים. ריכזנו באחד החדרים את המפות, הוראות הקשר, קודים וחומר מסווג נוסף, והכנו אותם להשמדה. היה ברור שתוך זמן קצר יתחיל הקרב.
הסורים פתחו במכת אש ארטילרית מרוכזת חזקה ביותר על התל. הבנתי כי זו האש המכינה שבסופה תבוא ההתקפה הרגלית. הסורים ירו עלינו בתותחים ובכל סוגי המרגמות - אש צפופה ורצופה במשך 15 דקות. פצצות המרגמות 160 מ"מ היו המסוכנות ביותר. הם נורו כנראה עם מרעום השהיה, המאפשר לפצצות לחדור עמוק אל תוך מיגון המוצב או עמוק אל תוך קרקע הטוף הרכה ורק אז להתפוצץ. פיצוץ בתוך הקרקע קרוב לקירות הבטון של חדרי הבונקר יש לו אפקט מוגבר של הלם ויכולת הרס גדולה פי כמה בהשוואה לפיצוץ על פני שטח. פצצות ה-160 מ"מ גרמו לרעידות ותנודות חזקות ומפחידות של כל מבנה הבונקר. חששתי מאוד מקריסה אפשרית של הבונקר.
יחד עם מנחם ולוחמים אחרים עמדנו דרוכים וערוכים בחדרון עמדת התצפית המזרחי בבונקר. מעמדה זו צפינו על עיקר הכוח הסורי שעלה אל ההר. כל משך ירי הארטילריה הסורית היינו מרוכזים באש הארטילרית ובניסיונות לזהות מבעד לעשן הפגזים את התקדמות החי"ר שתקף אותנו. ניסינו לאתר את חוד ההתקפה הסורית.
אש הארטילריה פסקה בבת אחת. היה שקט דרוך.
ידעתי כי ברגע זה הסורים אמורים להתחיל את פעולת התקפת הרגלים, לא שמעתי ירי נשק קל.
לפתע שמעתי את רעש מנועי סילון, רעש הליקופטרים. הבנתי מיד שהסורים משחורים את הצלחת ההתקפה על החרמון בשבת, ומסוקים סוריים מרחפים מעל הבונקר ומנחיתים עלינו לוחמי קומנדו, כפי שעשו בעת כיבוש החרמון. ידעתי כי ברגעים אלה הזמן הוא הגורם המכריע. אנחנו חייבים לצאת מיד מהבונקר כדי לנסות להכשיל את הנחתת הקומנדו הסורי ולא לאפשר להם להתארגן על התל. הבונקר יהפוך בתוך דקה או שתיים למלכודת מוות. כדי להילחם אני חייב לצאת החוצה ומיד. החלטתי למנוע מהסורים לשחזר את כיבוש החרמון.
פתחתי מיד בשאגות "הליקופטרים, הליקופטרים, לצאת לצאת!"
זכור לי כי תוך כדי הדחיפות שלי אל כיוון פתח היציאה במערב הבונקר והמאבק לצאת מהבונקר, אחד החיילים שאל אותי: "מה באו הליקופטרים לחלץ אותנו?" היה ברור לי כי בבונקר לא הבינו בדיוק מה קורה ולא היה זמן להסביר, היה צריך לפעול ומיד. לא היה בי כל ספק שלא קיימת אפשרות לחלץ אותנו ושהמסוקים מחוץ לבונקר הם סוריים. זכרתי שהחרמון נכבש יום קודם בהתקפת קומנדו סורי מוטס ולכן בטוח שאלה מסוקים סוריים.
דחפתי בפראות כל מי שעמד בדרכי במעברים ופרצתי בבת אחת מחדרון התצפית המזרחי דרך כל המעברים עד לפתח הכניסה המערבי. יצאתי ראשון מדלת הבונקר ומיד ראיתי את המסוק הסורי מרחף מעל השוליים הדרום-מערביים של התל במרחק של פחות מ-50 מטר ממני. חיילים סורים ירדו ממנו בקפיצה. ללא היסוס פתחתי מיד באש אוטומטית מכוונת בקלצניקוב אל המסוק. ראיתי פגיעות במסוק. תא הטייס נפגע וכנראה גם הטייס. לא שחררתי את ההדק עד שכל המחסנית התרוקנה. המסוק נפגע, התגלגל קדימה וימינה, גלש ונפל אל מאחורי התל אל התהום. בינתיים הצטרפו אליי מנחם הסמג"ד עם מרגמה 52 מ"מ וצוער יוני שגיא עם מקלע 0.3. הם פתחו באש לעבר שלושה חיילים סורים שקפצו מהמסוק ופגעו בהם בעת שהיו בדרכם אל תחתית לוע הר הגעש.
בעוד אנחנו עומדים ומעכלים מה קורה, נפתחה עלינו אש מצפון, מתוך אחד הפילבוקסים שעל התל. מהר מאוד הבנו שהיו כמה הליקופטרים, לפחות שלושה. אחד חיסלנו, אחד נסוג בלי להנחית חיילים ואחד, שכבר הצליח להנחית חוליה סורית, שתפסה את הפילבוקס הצפוני ופתחה עלינו באש מטווח קצר של כ-30-20 מ'. מפקד סוללת הנ"מ ואני תקפנו יחד את העמדה תוך זריקת רימונים. החוליה הסורית בפילבוקס חוסלה.
כל האירוע נמשך לא יותר מדקות בודדות, אולי עשר דקות שחלפו מסיום אש ההכנה הארטילרית הסורית ועד לחיסול החוליה הסורית בפילבוקס. ברקע זכרתי כי גדוד הח"יר והנגמ"שים הסורים עולים עלינו ועלולים להגיע בכל רגע לקצה המדרון ולמגע איתנו. לא טוב שאני עוסק בבעיות לכאורה משניות ולא מתפנה לטפל בכוח התוקף העיקרי.
בשקט היחסי שהשתרר לאחר הקרב על הפילבוקס. שמעתי בברור, מכיוון צפון או צפון-מערב, קולות מנועי טנקים או נגמ"שים שמתאמצים לטפס על התל. לא היה לי כל ספק שאלה הכוחות הסוריים שנערכו להתקפה מצפון. האמת שלא הייתה לנו כל תשובה הולמת להתקפת טנקים או נגמ"שים. לא היה לנו נשק נ"ט.
עמדנו במגרש החנייה הקטן ליד הכניסה לבונקר מאחורי תלולית קטנה והמתנו שיחלפו השניות הארוכות עד להופעת הסורים ולא ידענו מה לעשות - אובדי עצות. ואז הופיעו דרך הכביש שעולה לתל ממערב שני טנקי "שוט" צה"ליים - כשהם יורים עלינו במקלעים אש תופת. הם היו בטוחים שאנחנו הסורים שנחתו בהליקופטרים, ולכן ירו עלינו כפי שיורים על אויב שנוא ואכזרי.
יכולנו לתפוס מחסה אבל הבנתי שחשוב מאוד להבהיר מהר ככל האפשר לאנשי השריון שאנחנו ישראלים, להביא אותם לנצירת האש.
קשר רדיו לא היה זמין וגם "תרגולת חירום שריון" הייתה ארוכה ומסורבלת מדיי. במצב שנוצר היה צורך בפתרון מידי. קפצתי מאחורי המחסה, נעמדתי זקוף ככל האפשר על מנת שיראו אותי היטב ונפנפתי בידיי באוויר ככול יכולתי, כשקליעים מזמזמים מסביב. כמה חיילים הצטרפו גם הם לניסיון הנואש לסמן לטנקיסטים. כך המשכנו עד שאש הטנקים פסקה. למזלנו איש לא נפגע.
טנק אחד עצר במרחק והשני התקרב עד אלינו לזיהוי מוחלט. ואז, לאחר הזיהוי, פנו הטנקים לאחור וירדו במהירות מהתל, ואילו אני ושאר החיילים נשארנו מול הכוח הסורי שהמשיך ועלה אל התל ממזרח.
לפני שאספר על ההחלטה שלי לנטוש עם כל מי שהיה איתי את התל, אני חייב הסבר. אני בטוח שהייתה לי הרשות והסמכות לקבל החלטה לנטוש את התל. שעות לפני שעזבתי את התל, קיבלתי פקודה ורשות לסגת. לא ידעתי אם יש בכלל סיכוי שכוחות מילואים יעלו לרמה או על מועד משוער כלשהו לחבירה עם כוחותינו. להפך, ידעתי על קריסה ונסיגה של מפקדות וכוחות עד לקו הירדן.
ההתקפה שהסורים ערכו עלינו, הייתה במגמה לכבוש את התל, ולמעשה ברגע קבלת ההחלטה על נטישת התל, הייתי נתון בעיצומה של ההתקפה המאורגנת הסורית. היה זה לאחר שלב האש הארטילרית המכינה ולאחר שלב המסוקים. כוח גדודי עלה וטיפס על המדרון המזרחי וכוח סורי ממונע טיפס על המדרון הצפוני.
טנקים שלנו, שהיו מודעים שהתל נמצא תחת התקפה סורית, שהרי באו להשמיד קומנדו מונחת סורי, ירו עלינו. לאחר שהטנקים זיהו אותנו, הם לא נשארו להגן יחד איתנו על התל, אלא ניתקו מגע מהר ומיד והשאירו אותנו לנפשנו. ולבסוף, הכוח שהיה על התל היה לא מאורגן לא מאומן ובלתי כשיר לנהל קרב הגנה. מראש לא היה לנו כל סיכוי לשרוד בקרב.
מה ששבר אותי יותר מכל דבר אחר, מה ששחק באחת את כוח העמידה האישית שלי, הייתה ההתנהגות של הטנקים. לא הייתה אחוות לוחמים או התחשבות במה שעלול לקרות לנו. הם עלו לתל כדי לפגוע בצנחנים סורים ולא כדי להגן עלינו או לחלץ אותנו. ברגע שזיהו אותנו, הם זנחו אותנו על אף שידעו מה עומד לקרות.
כשהטנקים נסוגו וירדו מהתל, קיבלתי את ההחלטה הקשה, לרדת מהתל ומיד.
רצתי אל המדרון המורחי לבדוק מה קורה עם הגדוד הסורי. ראיתי שגדוד החי"ר הסורי מטפס על המדרון המזרחי ומתקרב מאוד אל הבונקר ואז נתתי פקודה לפנות את התל. לפני שירדתי מהתל הספקתי להודיע בקשר למת"פ צפון שאני עוזב את התל.
היה לנו הרוג אחד מסוללת הנ"מ שנפגע עם פתיחת האש בשבת בצהריים. בנסיגה מהתל, שהייתה מהירה חפוזה ודחופה, לא הספקנו לקחת איתנו את גופת ההרוג.
כל יתר החיילים פתחו בריצה על הדרך היחידה המוליכה מערבה. הזחל"ם שהבאתי מהימ"ח ירד גם הוא מהתל. ממש לפני שהגענו לקצה המערבי, לפני שהתחלנו את הירידה התלולה נפתחה עלינו אש מאזור הבונקר. הסורים הגיעו אל ראש התל. הזחל"ם נסע על הכביש נהגו עושה מאמצים לשמור על איזון מסוכן של מהירות נסיעה בלי להתהפך בעיקולי הכביש הרבים והמסוכנים, ואילו אנחנו, אלה שרצו ברגל, קיצרנו את מסלול הירידה, חתכנו את העיקולים בקו ישר מראש התל ועד למטה אל המחצבה, כאשר חלק גדול מהמורד התלול עשינו בהחלקה על אחורינו או בקפיצות מדהימות מהמצוקים שנחצבו לסלילת הכביש. [הכוונה היא למחצבה הנמצאת במחצית התל, צפונית-מערבית לו, מדרום לסגול 338. צ"ע.]
במורד הדרך בתוך מחצבת הטוף הגדולה חברנו אל חניון הטנקים של גדוד 53. הופתעתי לראות את כמות הטנקים. לא עלה בדעתי שיש טנקים כשירים בכמות כזו ממש ליד התל. בחניון המוגן היו 14 טנקים כשירים עם תחמושת דלק ולוחמים.
למראה הטנקים בחניון הגדודי הוקל לי מאוד. אנחנו, נסוגי תל פרס לא היינו עוד לבד מאחורי קווי האויב. הסיכוי שלנו להגיע בשלום לכינרת גדל באופן משמעותי. השעה הייתה בערך 16:00 ביום ראשון - היום השני של המלחמה.
עודד [ארז], מג"ד הטנקים, קיבל גם הוא את רשות הנסיגה כבר בשעות הבוקר. הוא תכנן לצאת עם חשכה מהכיתור אל עבר קווי כוחותינו דרך ציר הנפט לכיוון נפח. אני הערכתי שאין שום סיכוי לצאת דרך ציר הנפט. כשהייתי על התל, צפיתי בכוחות שריון סוריים על ציר הנפט ובנוסף, ליד נפח הייתה ערוכה אותה דיביזיה שנכנסה בבוקר. הסברתי לעודד מה ראו עיני מהתל והצעתי שייצא דרך מעלה גמלא ולא דרך ציר הנפט. החלטתי כי בכל מקרה אני לא אצא דרך ציר הנפט.
לאחר בירורים ותאומים עם הפיקוד ושיחה אישית של עודד עם חקה, אלוף הפיקוד, סוכם שעם רדת החשכה נצא מהחניון, נאסוף חיילים במחנה הנח"ל שמדרום לתל פרס ונרד אל הכינרת דרך מעלה גמלא.
בסביבות השעה 18:00 עם רדת החשכה התחלנו בתנועה. 14 טנקים, זחל"ם ונגמ"ש. עברנו דרך מחנה הנח"ל. אספנו שם חיילי נח"ל, חיילים שפינו מעוזים בקו, אספנו צוותים שהטנקים שלהם נפגעו והם התפנו אל מחנה הנח"ל. משם חזרנו על ציר הכביש אל פתח עמדת סוללה ג', שם אספנו את שארית חיילי הסוללה. מאוחר יותר התברר לנו שחייל אחד, חייל שלב ב', מחיילי הסוללה נרדם בפינה חשוכה, לא שמע שהסוללה יוצאת מהעמדה ונפל בשבי.
בזמן הנסיעה אל מחנה הנח"ל, שני טנקים נפלו אל תעלת הדואר הפתוחה שהייתה בצידי הכביש ויצאו מכלל פעולה. נשארו 12 טנקים זחל"ם ונגמ"ש.
בסה"כ היו "תלויים" על סיפוני הטנקים כ-200 לוחמים בנוסף לצוותי הטנקים.
אחד הטנקים שנפל לתעלה ויצא מפעולה היה הטנק שאליו הצטרפתי. כשהטנק נעצר בתעלת הקשר התברר ששרשרת הטנק נפלה והוא איננו כשיר יותר לתנועה. יתר הטנקים בשיירה לא עצרו, הם פשוט עקפו את הטנק התקוע והמשיכו במהירות בתנועה. ידעתי שיש לי זמן קצר ביותר כדי להספיק לרדת מהטנק ולעלות על אחד מהטנקים שחלפו לידנו כמעט בלי לעצור. חששתי שתוך פחות מדקה אשאר לבד בעומק השטח הכבוש. בתעוזה או כמעט התאבדות נעמדתי במרכז הכביש, עצרתי טנק ועליתי אל צריחו.
לאחר שהתארגנתי מעט על הצריח ליד מפקד הטנק, ביקשתי ממנו, מדי כמה רגעים להעביר ממני הודעות בקשר אל עודד מפקד הגדוד. בשלב מסוים כנראה נמאסתי על מפקד הטנק והוא שאל אותי די ברוגז. "מי אתה?"
השבתי כלאחר יד: "אני מג"ד התותחנים."
הייתה שתיקה לרגע והוא המשיך ושאל "איך קוראים לך?"
ושוב אני: "עמי."
מפקד הטנק התפרץ בשמחה: "אני שמוליק מיורציק."
מיורציק הצעיר היה לא אחר מאשר הנין של סבי.
הסב המשותף שלנו החליט בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת לעזוב עם כל משפחתו את עיר הולדתו לודג' שבפולין ולעלות לארץ.
יום אחד, בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, אחת הדודות שלנו, שהייתה בכיתה ג', חזרה הביתה אל סבתי, האמא שלה, כשהיא בוכה. היכו אותה בבית הספר ללא כל סיבה. סבתא שהייתה אשת חיל, צעדה באון לבית הספר להסדיר את עניין המכות. המורה של דודתי לא התרגשה והסבירה לסבתא: "היא הרי יהודיה, מה הפלא שמרביצים לה."
זאת הייתה סיבה מספקת לסבא ולסבתא שהיו כבר בני יותר מ-50 שנה, לאסוף את משפחתם ורכושם הצנוע, לעלות לארץ-ישראל שבה היו לחקלאים. בצעדם האמיץ הצילו סבא וסבתא את כל המשפחה משואת מלחמת העולם השנייה.
המפגש המקרי שלי עם שמואליק, שנינו צאצאי סב אחד, תוך כדי המלחמה, אין לה חשיבות יותר מאשר הסמליות לגורלנו המיוחד והקשה.
על כל אחד מ-12 הטנקים הנותרים, הנגמ"ש והזחל"ם היו תלויים כ-20 לוחמים, בנוסף לצוות הטנק. התמונה הייתה דומה למה שראיתי עד ליום זה רק בסרטים או ביומני חדשות שדיווחו על קרבות בקוריאה או בוויאטנם.
באימונים משולבים של שריון וחי"ר בצה"ל, לא מקובל להסיע לוחמים על סיפוני הטנקים ובוודאי לא מספר רב כל כך של לוחמים על כל טנק. במלחמות שהיו עד למלחמת יום הכיפורים, צה"ל לא נסוג בכלל ולבטח שלא נסוג נסיגה כה עמוקה. עד למלחמה זו לא היה צורך ב"הסעת חירום להמונים", כפי שעשינו אנחנו. מצד שני היה ברור שעודד לא יוכל להיכנס לקרב שב"ש עם החיילים שהיו תלויים על הטנקים. לפני שיצאנו מהחניון סיכמתי עם עודד שכאשר יזהה אויב ולפני כניסה לקרב, יתן לי אות בקשר, כדי שאוריד את הלוחמים התלויים על הטנקים.
הלילה ב-7 באוקטובר 73' היה ליל ירח מלא, וברמת הגולן אור הירח בהיר במיוחד. האור היה חזק ובהיר וניתן היה לראות למרחק גדול יחסית. התקדמנו בתנועה מבצעית מאובטחת ללא אורות לעבר מעלה גמלא בעוד הארטילריה הסורית מנסה ללא הצלחה לפגוע בנו.
לעודד ולי לא היו נתונים כלשהם על היערכות האויב. לא ידענו דבר גם על היערכות כוחותינו. בתיאום עם הפיקוד, בשיחה אישית בקשר עם קצין האג"ם הפיקודי, נעשה תיאום עם כוח שירון מילואים שעלה לרמה דרך מעלה גמלא. נעשו תיאומי חבירה, נקבע באיזה רשת קשר תהיה החבירה, ונקבעו אותות הקריאה. לא ידענו את המיקום המדויק של הכוח.
התנועה שלנו הייתה זהירה ואיטית. למרות שהייתה זו תנועת לילה ובגלל אור הירח החזק והבהיר, נענו בפריסה רחבה מאוד יחסית, בתרגולת של תנועה לקראת מגע - המחלקה המובילה פרוסה לרוחב השלוחה, ואילו המג"ד ויתר הכוח מאחור.
בשלב מסוים נעצרה התנועה והטנקים החלו בנסיעה לאחור, בערך 1,000 מ'. עודד עצר את תנועת הטנקים והודיע לי בקשר שיש מגע עם אויב לפנים.
אני זוכר את התמונה כאילו הייתה אתמול. אור הירח המלא על השלוחה האיר את הטנקים הפרוסים לרוחב הדרך במבנה מדורג. לא הייתה רוח, ולמרות שמנועי הטנקים פעלו היה שקט יחסי. ממרום צריח הטנק יכולתי לזהות את המדרון היורד לנחל דליות, דרכו תכננתי לרדת ברגל עם 200 החיילים עד לכינרת. צעקתי ופקדתי: "כולם לרדת מהטנקים!"
כשראיתי שהחיילים יורדים מהטנקים ומתפזרים לכל עבר, הוספתי בצעקה: "כולם מצפון לדרך!" להפתעתי כולם שמעו את הפקודה. כאיש אחד הם שינו את כיוון הריצה ופנו צפונה אל תחילתו של גיא - ואדי קטן שנשפך בהמשך מערבה לנחל דליות.
הטנקים התחילו שוב להתקדם מערבה אל המשך הדרך שיורדת עד לכינרת. דקות לאחר שירדנו מהטנקים נפתחה אש טנקים. שמענו את קולות הקרב. היינו ללא כל מכשיר קשר ורק יכולנו לשער ולהבין שעודד נתקל בטנקים סוריים. טוב שירדנו מהטנקים. כל מה שנשאר לנו לעשות, כדי לחלץ את עצמנו, היה לצעוד כמה קילומטרים ברגל עד לחוף המזרחי של הכינרת.
חיילים בצרה מחפשים מנהיג. חיילים שאין להם מפקד מוגדר, מוכנים לקבל פקודות בקלות רבה יותר ובנכונות מלאה יותר גם ממפקד שאינם מכירים. הם מצפים שמי שתופס את הפיקוד יוכל להנהיג אותם טוב יותר. במצב כזה אין זמן ויכולת לברור מי המנהיג. מי שתופס פיקוד הוא כנראה המנהיג הטבעי ויש נכונות מידית לקבל את מנהיגותו. במצב כזה אין משקל לדרגות, והסמכות מקורה רק בעובדה "שלקחת פיקוד" - לטוב או לרע. עובדה היא שכל הלוחמים שהתפזרו על הרכס מילאו כאיש אחד את הפקודות שקיבלו ממני. יכולתי לראות איך הם יורדים מהטנקים ללא היסוס וכיצד הם מצייתים ופונים לאותו כיוון שהנחיתי אותם. עד לרגע זה הם לא הכירו אותי והייתה זו הפעם הראשונה ששמעו את קולי. הם לא ידעו מי אני מה דרגתי ומה כישוריי - והם נשמעו לי.
עצרתי אותם בקפל קרקע מוגן במדרון הצפוני של השלוחה שיורדת לנחל דליות, לא רחוק מהדרך המוליכה לכינרת.
כאשר ערכתי אותם בשלשות, בעזרת קצינים מגדוד בה"ד 9 שהיו איתי, שמענו היטב את הטנקים נלחמים - טנקים שמהם ירדנו רק לפני מספר דקות. רק למחרת נודע לנו, כי למרות כל התיאומים, הם נלחמו בכוחותינו. היו נפגעים.
נסיגה יכולה להפוך באפס זמן לבריחה וריצה מבוהלת של חיילים וקצינים, כל אחד לנפשו, או להיות מאורגנת, מסודרת ומנוהלת.
כדי לשמור על מסגרת צבאית מסודרת, כדי שהנסיגה שבה אני משתתף תהיה נשלטת עד כמה שאפשר, התעקשתי לסדר את הכוח בשלשות. אינני יודע למה. לא היה כל היגיון לסדר חיילים במסדר תוך כדי נסיגה בלילה, כאשר במרחק של כמה מאות מטרים מתנהל קרב טנקים. ההחלטה לא הייתה מתוכננת מראש. כך הרגשתי שצריך לעשות. אולי בהשפעת איזה סרט נשכח, אולי משום שחשבתי שסידור בשלשות מכניס את הנסוגים לסדר ולמסגרת שתאפשר לי שליטה טובה יותר בהמשך, ואולי משום שפשוט לא ידעתי מה עושים בנסיגה עם 200 חיילים.
תוך הריצה הבלתי מבוקרת אל הגיא שליד הדרך פקדתי לעצור ולהיכנס לשלשות. לא היה כל קושי לפקד על החיילים הנסוגים. למרות הצורך הקיומי להתרחק מציר הדרך ומהטנקים, למרות החשש מהבלתי ידוע, ממרדף אפשרי של הסורים, איש לא מחה. אף אחד לא שאל למה בשלשות, למה לעצור, מי אתה בכלל שאתה נותן הוראות ופקודות לעצור בתוך הסכנה.
זה מחזה לא רגיל, בלשון המעטה, לראות חיילים נסוגים, באמצע הלילה, בתוך שטח כבוש על-ידי האויב, כמה מאות מטרים מטנקים שנלחמים ויורים, מסתדרים בשלשות כמו למסדר. קצינים מבה"ד 9 שהיו איתי ספרו את השלשות. היו שם 180 חיילים. עמדתי מולם באור הירח כבמסדר והצגתי את עצמי בשמי ובדרגתי. קבעתי שאני מפקד עליהם ואעשה הכול כדי לחלץ אותם בשלום. הסברתי שהכוונה שלי לרדת אל תחתית נחל דליות ומשם בערוץ הנחל מערבה עד הכינרת. רק אחרי ההתארגנות התחלתי לנווט ולהוביל את הכוח אל המדרונות הבלתי מוכרים לי, אל המצוקים שבמדרון הדרומי של נחל דליות. כל האחריות הייתה עלי ולכן הייתי בראש הכוח כמוביל וכמנווט.
היינו תקועים על מדרון צוקי תלול בעומק שטח כבוש. ללא מכשיר קשר וללא מפות. המפה שהייתה לי אבדה כנראה בעת שקפצתי מהטנק. מקולות הירי שעלו מהטנקים של עודד הבנו שיש קרב טנקים בין עודד לכוח שריון סורי ממש לידנו. בתנאים אלה, הדרך היחידה שנותרה לנו הייתה לרדת אל הכינרת הייתה לעקוף מצפון את האזור שבו מתרחש קרב הטנקים ולרדת אל ערוץ נחל דליות. אילו היכרתי את המדרונות התלולים והמצוקים שיורדים לנחל דליות, אני בטוח שלא הייתי מנסה לרדת דרכם אל ערוץ הנחל עם 180 חיילים, חלקם פצועים. לא היכרתי את השטח והתבססתי רק על העיון והלימוד המוקדם של הציר על המפה. עוד כשהיינו בתל-פרס תכננתי את ציר הנסיגה. חשבתי שהנתיב שבחרתי נוח ומאפשר תנועה רגלית.
לאחר שקבענו אבטחות והוראות פתיחה באש, התחלנו בתנועה בטור. הובלתי אותם בדרך-לא-דרך על סלעים ומצוקים. חשבתי להגיע תוך זמן קצר אל ערוץ נחל דליות. כשהתחלנו בתנועה הרגלית השעה הייתה בסביבות 21:00-20:30 ביום ראשון בלילה.
בתחילת הדרך, המדרון היה מתון ונוח להליכה. התקדמנו לכיוון צפון-מערב עד מערב. בתוך כמה דקות נענו בתוך שטח סלעי שהקשה עלינו מאוד את ההתקדמות. בקושי יכולנו להתקדם. תוך זמן קצר, נאלצנו לפנות ממש צפונה בניצב לכיוון השלוחה וזרימת הנחל, ומיד מצאנו את עצמנו במדרון תלול בלתי עביר, ניצב וחלק כמו קיר, בזווית של 70 עד 80 מעלות. אני שהובלתי בראש החלקתי כמה מטרים במדרון ונעצרתי רק כשעץ חסם את המשך הנפילה. נדרש כוח רב כדי לחזור ולעלות את המטרים שהחלקתי. כך, לאחר ניסיונות למצוא אפשרות מעבר, בזהירות רבה ובאיטיות, פילסנו דרך אל תחתית ערוץ נחל דליות, בלילה שהלך ונהיה חשוך יותר לאחר שהירח ירד לאופק במערב ושקע.
לערוץ הנחל הגענו רק אחרי שעות של הליכה, קרוב לזריחה.
באוקטובר בגולן, חם ויבש גם בשעות הלילה. לאחר שעות של הליכה רגלית בשטח קשה ללא מים היינו מותשים וצמאים. כשהגענו לערוץ הנחל התנפלנו על המים שבערוץ. שתינו ממימי הנחל בלי לתת דעתנו על איכותם.
הערכתי את מצבנו ובחנתי את זמן ההליכה שנותר עד לכינרת. חששתי שלא נצליח לצאת מערוץ הנחל לפני עלות השחר. חשבתי שרצוי מאוד שנצא מהערוץ בטרם שחר. רציתי להגיע לכינרת לפני הזריחה, מאחר שחששתי גם מהסורים וגם מכוחותינו, שאמורים כנראה לחסום את המעברים מפני כוחות סוריים דרך ערוץ הנחל אל הכינרת.
כדי להאיץ את ההתקדמות, חילקתי את הכוח לשתי קבוצות. האחת, בפיקודי, קבוצת חיילים מיטיבי לכת, שהיו בכושר טוב יותר ויכלו לפתח הליכה מהירה. הזדרזנו והלכנו מהר יותר, קדימה אל שפך הנחל, כדי ליצור קשר עם כוחותינו; הקבוצה השנייה, העיקרית, עם הפצועים, נעה לאט יותר בהתאם ליכולתה.
כשהשחר עלה הגענו אל פתח נחל דליות אל המקום בו השלוחות שיורדות מהגולן משתלבות עם שפלת חוף הכינרת. באור החיוור של השחר העולה, כבר ניתן היה לראות למרחק של כמה מאות מטרים. מדרום לערוץ, על הדרך העולה לגולן במעלה גמלא, זיהיתי טנקים עומדים. הסתתרנו בין השיחים והסלעים וצפינו עליהם. כעשרה טנקים עמדו שם על הדרך, כשפניהם לתנועה לכיוון מערב. זיהיתי את סוג הטנקים, היו אלה טנקי "שוט" צה"ליים של עודד, מג"ד 53 - הטנקים מהם נפרדנו בתחילת הערב.
כיוון התנועה של הטנקים והצורה שבה הם חנו בציידי הדרך, לא התאימה למצב המלחמה ברמה שהיה כה חמור. לא היה היגיון במצב שבו טנקים שלנו יעמדו כך עם שחר, אחד אחרי השני על ציר תנועה ראשי, כשכיוון התנועה שלהם הפוך מקו החזית. לא יכולתי להבין מדוע הטנקים הישראליים מופנים לנסיעה מערבה. בנתונים שהיו לי באותה עת, נכון יותר בחוסר הנתונים ובניתוק שהייתי נתון מזה כ-14 שעות, יכולתי לחשוב רק על האפשרות המפחידה שהטנקים של עודד נפלו בשבי בקרב והופנו ע'י הסורים לכיוון מערב. לא היה לי כל הסבר אחר.
עצרתי את כוח "מיטיבי הלכת" מאחורי מחסה.
התקדמתי לבד לכיוון הטנקים תוך חשש גדול. התקרבתי אל הטנקים עד ל"מרחק שמיעה". ממרחק זה יצרתי קשר צעקות עם הטנקים. הייתי מוכן למצב שבו יפתחו עליי באש.
לאחר שנוצר קשר, התברר שאלה כוחותינו. לאחר שהזדהיתי הצלחתי להבהיר בצעקות מי אני, וכי יחד איתי עוד 180 חיילים.
תותחי הטנקים שהיו על הדרך הופנו לכיוון שלנו. ניתנה לנו הרשות להתקרב ולעלות אליהם אל הדרך. נדרשנו לעלות לעבר הטנקים עם ידיים מורמות מעל הראש עד שהגענו קרוב לכוח.
השריונאים אליהם חברנו גם הם התנהגו בזהירות ובחשש מהאפשרות שכוחות סוריים הגיעו כמעט עד לשפת הכינרת.
מאחר שהייתי מנותק וללא כל קשר מאז שעזבתי בחיפזון את תל-פרס, היה ברור לי שחברים רבים ומפקדים דואגים לשלומנו ולא יודעים מה עלה בגורלנו. בפעם האחרונה שדיברתי בקשר, היה שניות לפני שעזבתי את התל ביום ראשון בצהריים. כדי לדווח על מצבי, עליתי על אחד הטנקים, היצבתי את מכשיר הקשר על רשת ניהול אש מת"פ והתקשרתי למת"פיה. התעקשתי לדבר עם המת"פ אישית והודעתי לו שחזרתי לשירות יחד עם ניצולי סוללה ג'.
ביום שני בבוקר בשעה 05:30 חברתי שוב לכוחותינו. עייף מאוד אך ערני. למרות שלא ישנתי מאז בוקר יום שישי, למרות כל האירועים שעברתי כמעט ברצף אחד, ללא הפסקות ללא זמן לחשוב ולתכנן את צעדי הבאים, הייתי בכושר למשוך עוד יום מלחמה עד ללילה שבין שני לשלישי.
לאחר החבירה עם כוחותינו, התפזרו החיילים שנסוגו איתי, כל אחד לדרכו, כל אחד ליחידתו. נשארו איתי רק התותחנים שלי. יחד המשכנו בהליכה על חוף הכינרת צפונה לכיוון גשר אריק. ממול נסעו כוחות מילואים שהיו בדרכם במעלה הדרך אל רמת הגולן.
עוד כשהייתי בתל-פרס. לאחר שפגענו ברימוני יד בחוליית הקומנדו הסורי בעמדת הפילבוקס, נשארו לי שני רימונים בכיס החגור. רימונים אלה היו איתי כל הדרך מהתל עד הכינרת. הייתה לי החלטה אישית שאני לא נופל בשבי. שני הרימונים היו "תעודת הביטוח" הפרטית שלי. לאחר החבירה המחודשת עם כוחותינו, כשעברתי ליד ג'יפ סיור שעלה מזרחה לרמת הגולן, חשתי הקלה ושאין לי צורך יותר ברימונים. הוצאתי את שני הרימונים ונתחי אותם לחיילים שבג'יפ.
חלפו רק שלושה ימים עד לשעת בוקר מוקדמת זו של יום שני בשבוע, 8 באוקטובר 73'. רק 72 שעות מאז יצאתי מביתי ברמת חן מבלי לדעת שאני יוצא למלחמה. במבט לאחור נראה כאילו חלפו שבועות מאז עזבתי את הבית ואני רק ביומים הראשונים של המלחמה. סופת המלחמה סחפה אותי בסערה ואני מיטלטל בתוכה בלי שליטה ובלי לדעת מה מתכנן לי הגורל בשעה הבאה. הייתי בתוך עין סערת המלחמה.
בבוקר יום שני קיבלתי פסק זמן לכמה שעות.

בחזרה לגדוד
עם הגדוד לא היה לי קשר מאז שבת. כאשר היה לי קשר עם מפקדת המת"פ, מדי פעם, אי אפשר היה "לברבר" על מצבו של הגדוד רק כדי לספק את סקרנותי. רציתי מאוד להתעדכן ולקבל מידע על מצב יתר הסוללות של גדוד בה"ד 9. רציתי לדעת אם נפגעו, מה מצבם, היכן הם פרוסים ואיך חוברים אליהם.
ליד גשר אריק נכנסנו לעמדה של סוללת תותחים 175 מ"מ, סוללת "הרצל". אותה סוללה שאותה הפעלתי בירי לפני פחות מ-24 שעות.
משאית שקיבלנו בסוללה הסיעה אותנו אל מפקדת מת"פ צפון בצפת, בהר כנען.
בפגישה קצרה ועניינית עם המת"פ, קיבלתי עדכון על הגדוד.
מאחר שכל הציוד האישי שלנו נשאר ואבד אי שם בתל-פרס, ציידו אותנו במת"פיה מחדש בציוד אישי מלא.
קיבלתי ג'יפ ויחד עם סרן נועם דוד נסענו אל הגדוד ברמת הגולן, שהיה פרוס ליד צומת ואסט. הגדוד היה פרוס בעמדה גדודית עם שתי הסוללות הנותרות.
הגדוד היה בפיקודו של הסמג"ד, שמואל, ובמצב "מצוין", עד כמה שאפשר להיות במצב מצוין במלחמה. הגדוד היה מצויד כראוי והעיקר - תיפקד כמו גדוד ותיק ומאומן ללא שום סימן של חוסר ביטחון או תסמונת של גדוד מאולתר שהוקם לפני פחות ממאה שעות. לאחר לילה של צעידה רגלית במורדות נחל דליות, חוסר שינה ועייפות מצטברת של כמה לילות, החלטתי שאני חייב לישון לילה אחד שלם, להתאושש ולצבור כוח להמשך. קיצרתי את הביקור בגדוד, חזרתי להר כנען ויחד עם אותם חיילים וקצינים שיצאו איתי מתל-פרס, פרסנו שקי שינה ונרדמנו בשינה עמוקה עד בוקר יום שלישי 9 באוקטובר.
במשך שלוש יממות וחצי, ללא שינה - מיום שישי בבוקר עת נקראתי לחזור לבסיס ועד יום שני בערב, לא הפסקתי לפעול. לא נחתי לרגע. לא נמנמתי אפילו לשניה. אמנם יכולתי להמשיך לתפקד. לא הגעתי למצב שבו לא הייתה לי שליטה על מעשיי. ההחלטה שאני פורש לכמה שעות שינה, הייתה מלווה לבטים, שהרי המלחמה המשיכה במלוא עוצמתה. רוב כוחות המילואים היו ביום שני בלילה רק בדרך אל הרמה ועדיין לא הגיעו לכל מגע עם האויב. בשלב זה עדיין לא חלפו השעות הקשות של חשש כבד לנפילת כל רמת הגולן בידי האויב. הדיווחים ששמעתי במפקדת מת"פ צפון על הנעשה בגולן ובסיני היו קשים. במצב כזה לעזוב הכול, לפרוש לחדר צדדי, להתכרבל בשק שינה ולישון כמה שעות? האם אני רשאי לנוח בשעה קשה זו?!
לאחר מעשה אני יודע שטוב עשיתי. אגרנו כוח. איפסנו את רמת העייפות שלי ושל צוות הלוחמים והקצינים. הכנתי כוח לוחם רענן שתרם מאוד ליכולת תפקוד הגדוד בשעת הקרב בעמק הבכא .
כ-25 לוחמים וקצינים, שנחלצו יחד איתי מהתל ומהסוללה, התכנסנו יחד באחד החדרים בהר כנען, צפופים בשקי שינה על הרצפה. ירדה עלינו שינה טובה ורצופה עד שחר יום שלישי. כאילו ישנו במיטות חמות וטובות בבית מלון מפואר. כה עייפים היינו.
בבוקר יום שלישי, 9 באוקטובר, יצאנו לחבור עם הגדוד. בלילה, בעת שישנו, הגדוד דילג לעמדה קדמית יותר, צפונית לצומת ואסט. הגענו לעמדה הגדודית בסביבות השעה שמונה בבוקר.
קרב ההגנה המכריע והחשוב בכל המלחמה על רמת הגולן, ועל צפון המדינה, התחיל סמוך לשעה שהגענו לעמדת הגדוד. מאוחר יותר נקבע שמו לעולמים כקרב "עמק הבכא", שם המנציח את קרב הענקים שניהלה חטיבה 7 נגד הדיביזיה הסורית המשוריינת שתקפה בעמק שממזרח לתל חרמונית. קרב שבמהלכו גברה החטיבה על הדיביזיה הסורית תוך שהיא משמידה מאות כלי רק"ם סוריים.
כשהגעתי לעמדה הגדודית התרשמתי כי מתנהל קרב אש ארטילרית מתון. הגדוד ירה בשעה זו על מטרות בטווחים של חמישה - שבעה ק"מ בקצב בינוני עד מתון.
קרב עמק הבכא התחיל ללא התרעה. לא היה רגע מוגדר שבו הודיעו על תחילת הקרב. לא היה תכנון מוקדם עם תוכנית אש ורשימת מטרות. לא נקבעה השעה שבה הכוחות חייבים לסיים את ההיערכות לקראת קרב ההגנה. הקרב התחיל, נמשך והסתיים כאילו באלתור, תוך כדי תנועה. חטיבה 7 ביצעה מהלכים חיוניים ודחופים כתגובה ליוזמת ההתקפה הסורית.
מהאזנה לרשתות הקשר, בעיקר רשתות הקשר של המסתייע, ומעקב אחר פקודות האש וקצב האש המתגבר, למדתי כי משהו מיוחד ולא שגרתי, משהו גדול ואמיתי, גורלי, מתפתח ומתרחש ממש לנגד עינינו.
בתוך כמה דקות השתנתה האווירה המבצעית בעמדה. היינו בעיצומו של קרב הגנה.
האזנתי לרשת המבצעים של חטיבה 7, בה קצב ועומס העברת הפקודות וההודעות הקשר גבר. וממנה למדתי את תמונת הקרב.
קצב הירי והעסקת המטרות עלה - יותר מטרות, ירי של יותר פגזים בכל דקת ירי, בעוד שהטווח אל המטרות התקצר והתקרב.
כך, תוך דקות, עברנו ממצב ירי מתון בו העסקנו כמה מטרות לא חשובות במיוחד, אל תוך קרב הגנה מכריע. ללא מליצות - קרב לחיים או למוות.
ב-8 בבוקר, בתחילת יום הלחימה, הטנקים של חטיבה 7, שהיו בעמדות האש הקדמיות, זיהו תנועת שריון סורי שהתחיל לנוע מערבה. היה זה ענן אבק כבד שסירב להתרומם בקלות בצינת הבוקר, מלווה ברעם מנועי דיזל עמום ומתמשך שעלה ממאות טנקים ונגמ"שים בתנועה .
למרות שצוותי הטנקים שלנו סונוורו מהשמש העולה ממורח, הם ראו את ענני האבק, שמעו וצפו בטנקים הסורים כשהם צולחים את תעלת הנ"ט שעל קו גבול הפסקת האש משנת 67'.
קציני הקישור הארטילריים ומפקד הסיוע החטיבתי הפעילו את גדודי התותחים בירי אל עבר המעברים והגשרים בהם עברו הטנקים הסורים. הסיוע הארטילרי לא יכול היה לעצור את שטף התקדמות השריון הסורי. עוד פלוגות וגדודי טנקים סוריים הגיחו מתוך ענני האבק, המשיכו את תנופת פריצת הטנקים לאחר שעברו את המעברים על תעלת הנ"ט.
קציני הקישור הארטילריים ומפקד הסיוע החטיבתי הפעילו את גדודי התותחים בירי אל עבר המעברים והגשרים בהם עברו הטנקים הסורים. האש הארטילרית לא הייתה מסוגלת לעצור את שטף ההתקדמות של השריון הסורי. עוד פלוגות וגדודי טנקים סורים הגיחו מתוך ענני האבק, המשיכו את תנופת פריצת הטנקים לאחר שעברו את המעברים על תעלת הנ"ט. הם תמכו ותיגברו את ההתקפה לכיוון מערב במעלה העמק שמדרום-מזרח לחרמונית. הם תכננו להגיע אל קו הרכס השולט - אל העמדות בהם התמקמו הטנקים הקדמיים של חטיבה 7.
הטנקים של רטס, של קהלני ומאוחר יותר גם של יוסי בן חנן היו פרוסים בקו דק, חדיר ושביר על קו הרכס, צופים במאסה המשוריינת העולה עליהם.
ככל שעבר הזמן, על אף שכוחותינו ירו פגעו והשמידו עשרות כלי מלחמה וטנקים סוריים, שעלו באש כשהם מפוזרים בעמק לרוחב ציר התקדמות ההתקפה, הרי ההתקפה הסורית התמידה, התגלגלה מערבה, התקדמה אל הרכס השולט על העמק ועל כל צפון רמת הגולן.
המרחק בין ראש הכוח התוקף לכוח המגן הלך והתקצר. טווח הירי של הטנקים המגינים התקצר מאוד, עד למגע פיזי ממש בין הסורים לטנקים של חטיבה 7.
מטוסי קרב וכוחות קומנדו סורים הוטלו למערכה גלים-גלים, כדי לסייע להתקפת הדיביזיה המשוריינת הסוריות, לשבש ולשבור את ההגנה הדלילה שלנו.
בחדרי המלחמה בפיקוד ובאוגדה התגבשה תמונת מצב שזו בעצם ההתקפה המכרעת על כל רמת הגולן. הדיביזיה המשוריינת האחרונה שנותרה לסורים הוטלה למערכה תוך הימור: "הכול, או לא כלום".
ההתקפה הסורית, שהיה לה סיכוי גדול להצליח, נועדה להפיל את כל הרמה בידי הסורים ואילו בלימת ההתקפה על-ידי כוחותינו, היה בה כדי לשנות את כל מהלך המלחמה בגולן. הסורים אם ייכשלו, יהיו חייבים לערוך את שברי כוחותיהם להגנה חפוזה, ללא עומק וללא רזרבות לתגבור קו ההגנה החפוז. מנגד, בלימת ההתקפה, תאפשר לנו להתארגן ותוך זמן קצר נעבור משלב הבלימה לשלב התקפת הנגד. אבל, בינתיים הקרב רק התחיל עם סיכויי הצלחה בולטים ליוזמי הקרב, לסורים.

כמו מנגינה שמתחילה בשקט, צוברת עוצמה ומתגברת. כמו בתזמורת גדולה שכלי נגינה אחד מתחיל לנגן לאט מנגינה שקטה וכל כלי הנגינה מצטרפים בתורם, האחד אחרי השני, קצב המנגינה נעשה מהיר יותר ויותר, הוא הולך וגובר בטונים מתגברים, עוד כלי נגינה מצטרפים ויוצרים יחד עוצמה רועשת וגועשת, הולכת וגוברת. הכינורות, כלי הנשיפה, התופים המצילתיים, מצטרפים בכוח אדיר, עד לשיא עצום וסוער. או אז שוב חוזרת המנגינה השקטה והמתונה. כך התפתחה והתגברה ההתקפה הסורית. טנקים בודדים פרצו, ועוד טנקים, עוד נגמ"שים ועוד ארטילריה, פגזים ופצצות, מטוסים ומסוקים ועוד טנקים - עד לשיא קרב הבקעה סורי, ומנגד שיא של קרב בלימה והגנה של חטיבה 7; ועד לרגעים שרק רוח הקרב אומץ והקרבה עמדו וניצחו את ההתקפה הסורית החזקה; עד לרגע שבו נעצרה ונשברה ההתקפה, וכל שנותר מהכוח התוקף נסוג אל מעבר לתעלת הנ"ט, אל מעבר לגבול - נסוג לעמדות הגנה.
שוב שלט בכל השקט היחסי והמתינות הזמנית.
לתזמורת המלחמה בקרב ההגנה אין "פרטיטורה" מסודרת. לא מודיעים ברשתות הקשר את שעתיד להתרחש. האויב תוקף והוא היוזם. המשתתפים בקרב ההגנה אינם יודעים מראש את שלבי ההגנה או את יכולתו, כוונתו ויוזמתו של האויב. הצלחות האויב והתפתחות "העלילה" הם בחזקת כתב חידה למגן, שאותה הוא צריך לפענח בעצמו, מתוך שברי ידיעות ודיווחים, בתוך לחץ ניהול הקרב, מול אויב פעיל יוזם ומפתיע.
כל אחד בתפקידו ידע שזאת שעת ההכרעה, שחייבים לתת את הכול, ללא מליצות, כדי לתרום ולהכפיל את עוצמת הכוח הלוחם בקו המגע עם האויב ולהפוך את מגמת הקרב, מהגנה ובלימה להתקפה.
למזלנו, כלי המלחמה שלנו שהשתתפו בקרב עמק הבכא "ניגנו" בהרמוניה מלאה. בלי תווים, רק עם מנצח, שתיאם את הפעלת הכוח.
הצלחנו בקרב זה בעיקר בגלל ההבנה שהייתה בכל הרמות ובין כל הכוחות. ניצחנו בגלל יכולתם של מפקדים ולוחמים לקרוא את הקרב, להבין את התפתחות מהלכיו ואת חשיבות המערכה.
בהתחשב בעוצמת ההתקפה הסורית ומִשכה. עם כל אמצעי המלחמה שהסורים הפעילו עלינו במרוכז, כל אותו הבוקר, מתוך תכנון התקפי יעיל ומושכל. מול העייפות המתמשכת ואמצעי הלתימה הדלים שעמדו לרשותנו. ללא עתודות, ללא עומק. קו דק ויחיד של לוחמים, שמאחוריו עמדו רק דרגים. היה זה רק סביר ומתקבל על הדעת - בצער, אבל בהבנה וללא נזיפה - אם בכל אחת מדקות הקרב הארוכות, שחלפו לאט כמו סרט בהילוך איטי, היינו פשוט נשברים, מתפזרים, נסוגים, נפוצים, או נהרגים ומאפשרים לסורים לפרוץ לרמה הצפונית.
במהלך הקרב היינו, יותר מפעם אחת, על סף השבירה. כך קרה גם ליחידות השריון בקו הקדמי וגם לכוחות המסייעים - התותחנים, ההנדסה, החימוש וכל האחרים.
הייתה הקרבה והיו מעשי גבורה, אבל הגורם שהכריע לדעתי את הכף לזכותנו היה: שפעלנו ביחד, בהבנה, בהרמוניה, בשילוב פעולת כל הכוחות. תרמנו את כל שיכולנו, כל אחד בתפקידו, בזמן ובמקום הנכון. בפעולה כזו תמכנו האחד בשני, סמכנו האחד על השני והצלחנו לרכז ולמצות את כל הכוח כנגד מוקד ההתקפה הסורית עד שנשברה, דקות, אולי שניות לפני שאנחנו, כוחותינו, עמדנו להישבר.

כאמור, בבוקר יום שלישי, 9 לאוקטובר יצאנו, אנחנו "ניצולי תל-פרס", רעננים ומצוידים, להתאחד ולתגבר את הגדוד. במשך שעות הלילה קיבל הגדוד פקודה לנוע לעמדה גדודית חדשה, מזרחית לצומת ואסט. הגענו לעמדה בסביבות שמונה בבוקר.
הגדוד היה בירי בסיוע לכוחות של חטיבה 7 בטווחים של חמישה-שבעה ק"מ.
עמדת הגדוד הייתה "מזוהמת" באריזות תחמושת ריקות ועודפי חנ"ות. ליד כל צוות הייתה ערמת ארגזי תחמושת ריקים מעורבת עם תחמושת מיותרת, בגובה כמה מטרים. גודל הערמות וכמותם סיכנה מאוד את העמדה. ערמות אלה עלולות היו להתלקח כל רגע, להתפוצץ ולפגוע בחיילים ובתומ"תים. לאור דרישות האש המתגברות וההתפתחות המהירה מאוד של קרב ההגנה, לא יכולנו לדלג לעמדת חליפין.
בלי להאט את קצב האש החלפנו חיילים וקצינים שהיו כל העת בסוללות, בחיילים וקצינים שהגיעו איתי והוצאנו את המשאית עם החיילים מהר ככל האפשר מהעמדה. בפיקודו של אחד הקצינים שלחתי אותם להתארגן בעורף, באחד הקיבוצים, להתרחץ, להחליף בגדים, לאכול טוב, להתקשר הביתה, והעיקר לישון לילה אחד שלם ללא הפגזות ודילוגים. הוריתי להם לחזור לעמדה כעבור 24 שעות. אימצתי תרגולת חשובה זו, של "רענון הלוחמים", שאיננה כתובה בתו"ל, ובמשך כל יתר ימי המלחמה שלחנו כל יום, מחזור של קבוצת חיילים וקצינים למנוחה קצרה בעורף.
התברר לי כי מאז פרוץ המלחמה בשבת, החיילים והקצינים לא אכלו כמעט, לא בגלל חוסר במזון אלא מאחר ש"לא היה זמן לארגן ארוחה מסודרת." הוריתי מיד לטבחים לעבור בצוותים; לחלק כיכרות לחם שלמים וירקות, בצל, עגבניות וכיוצא באלה, על מנת שהחיילים יוכלו לאכול תוך כדי לחימה. אברהם ורד, הצלם הידוע של עיתון במחנה, היה כל העת הזו בעמדה והנציח במצלמותיו את קורות הגדוד. בין התמונות הרבות שצילם בבוקר קרב עמק הבכא, יש תמונות של תותחני גדוד בה"ד 9, המושכים ביד אחת בכבל הירי וביד השנייה מחזיקים ארוחת בוקר של לחם ובצל.
אחד הנושאים הראשונים שבדקתי כשהגעתי לעמדה, היה כמות התחמושת הארטילרית שבדרג הגדודי. התברר לי שנותרו בכל העמדה הגדודית כ-200 פגזים בבטן התומ"תים ובדרגים. כמות הפגזים הייתה לדעתי קטנה מדיי ולמזלי התעקשתי לבקש מיד מהמת"פיה דחיפת תחמושת נוספת. משאיות התחמושת הגיעו לעמדה רק לאחר כשעתיים. בשלבים הקריטיים ביותר של קרב עמק הבכא, כאשר הגדוד ירה בקצב מרבי ללא הפסקה, נותרו בעמדה, בשתי הסוללות, כ-20 פגזים בלבד.
מיד לאחר שהגעתי לעמדה הצבתי את אחד ממכשיר הקשר על רשת מבצעים א' של חטיבה 7. האונתי לניהול הקרב, לפקודות ולהודעות שעברו ברשת חשובה זו. על גבי מפת מצב מאולתרת סימנתי את כל נקודות ציון שקיבלנו בפקודות האש מסא"ל אריה מזרחי, מס"ח 7.
כך עקבתי אחרי התפתחות הקרב. בתחילה ירינו על מטרות בטווחים של כ-7.5 ק"מ. ראיתי שהטווח אל המטרות שהעסקנו באש הלך והתקצר ל-5 ק"מ. ככל שדרישות לאש התגברו - הטווח אל המטרות עליהם ירינו התקצר והתקרב אלינו יותר ויותר. כעבור זמן לא רב ירינו על מטרות בטווחים של 3 ק"מ. קולות הקרב היו קרובים, ממש מעבר לרכס שלפני העמדה, היו אלה קולות של תותחי הטנקים ומנועי טנקים המתמרנים ומחליפים עמדות. בנוסף למתח הגדול ולעובדה ששריון סורי מתקרב מאוד אל העמדה, נחתו לידינו מסוקים סוריים שהנחיתו חיילי קומנדו. בעוד אני עוקב בדאגה אחרי המסוקים הסוריים תקפו אותנו מטוסי קרב סוריים בגיחות נמוכות, שהכבידו מאוד על יכולת הריכוז והשליטה. כל ההתרחשות הכבידה מאוד על היכולת להמשיך לתפקד ולפקד על העמדה. היה צורך בריכוז רב על מנת להמשיך לתפקד ביעילות ובערנות. היה צורך בשליטה עצמית גבוהה כדי להקרין ביטחון ומנהיגות על כל חיילי הגדוד, שמן הסתם בחנו אותנו, המפקדים, בשבע עיניים. לראות שביב, סדק של התרופפות הרוח. מהתנהגותנו - המפקדים בעמדה - הם שאבו ביטחון והמשיכו לתפקד תוך משמעת עצמית עליונה.
היה צורך לאתר את הבעיות העיקריות, הדחופות יותר, להתמקד בהן, להמשיך להפעיל את הגדוד בייצור אש מסייעת לטנקים בקו המגע - אש מסייעת שהייתה כל כך חיונית להכרעת הקרב.
לא צריך היה להאיץ ולזרו אותנו למאמץ נוסף. כל אחד בגדוד חש שאלו הן שעות, או דקות גורליות של הכרעת הקרב על רמת הגולן ועל המדינה כולה. ידענו שכל פגז שנורה למטרה משפיע על תוצאת הקרב.
אריה מזרחי, מס"ח 7 היה רגוע בכל מהלך ניהול האש. כל אותו הבוקר האזנתי לפקודות האש של אריה. הוא לא היה נרגש במתן פקודות האש, הוא היה נחרץ וענייני, ברור ועקבי, ניסח את הפקודות באופן שיכולנו להבינן מיד ללא בזבוז זמן בהבהרות והסברים מיותרים. לא יכולנו להרגיש בתשדורות שלו את המתח הרב שעבר עליו. מדי פעם בתוך סערת המלחמה, הקפיד אריה להודיע לנו על פגיעות ישירות של הארטילריה בטנקים סוריים. הוא נתן לנו, לתותחנים מאחור, תחושה של שותפים חשובים בהכרעת הקרב.
אריה תכנן את העסקת המטרות כך שיצר מארב ארטילרי במרכז העמק ולשם כיוון את גדוד הקטיושות שלנו. שאגת האימים של ירי הקטיושות שיצאו ופרצו כמעט באחת מכל המשגרים, הייתה מרשימה ומפחידה. מכת האש של גדוד הקטיושות, שהונחתה בניהולו של אריה על הכוח הסורי, בוודאי הייתה לאחד מהגורמים החשובים בהכרעת קרב ההגנה בעמק הבכא.
בשיא הקרב, כשעתים לאחר שדרשתי תחמושת, נכנסו לפתח העמדה, בפיקודו רס"ן ברגר מהמת"פיה, שתי משאיות סמיטריילר אזרחיות עם התחמושת. באותה עת נותרו רק 20 פגזים בשתי הסוללות - כלומר, ממוצע של 2.5 פגזים לכל תותח.
על אף הסכנה הגדולה הכנסנו את המשאיות המלאות בתחמושת למרכו עמדות התותחים המזוהמות בערמות של ארגזים ועודפי תחמושת - שקיות חנ"ה. ללא כל הוראה נוספת, התגייסו כל הנוכחים בעמדה - טבחים, חובשים, נהגים, קצינים וכל מי שרק יכול היה - לפרק בגרזנים את מארזי הפגזים.
לא היה ומן לתרגולת "מלא מחדש". מיד לאחר שפירקנו את מארזי התחמושת מהמשאיות במרכז העמדה העברנו את התחמושת ישר אל הצוותים, ישר אל התומ"תים לירי. קצב האש לא פסק לרגע.
לו איחרו משאיות התחמושת להגיע לעמדה בכמה דקות, היינו עומדים ללא תחמושת וללא יכולת לסייע.
תוך הפעולה המאומצת שבפירוק מארזי התחמושת, ראיתי בזווית העין איך הצלם אברהם ורד מניח על ארגז תחמושת ריק את המצלמות שלו ונרתם גם הוא להעברת התחמושת הכבדה מהמשאיות אל התומ"תים. הסכנה המידית לחיים הייתה מוחשית ביותר והצורך לעזור היה חשוב יותר מצילום רגעים מיוחדים אלה להיסטוריה.
למרות הסכנה לא יכולנו להפסיק את האש אפילו לזמן הקצר שנדרש כדי לדלג לעמדת חליפין. הטווח הקצר אל המטרות דירבן אותנו לעשות הכול כדי לעצור את המשך התקדמות האויב.
בגדוד המאולתר שהוקם רק לפני שלושה ימים, הבינו כולם את המצב המיוחד ונלחמו כגוף אחד מאומן ומגובש לסייע באש הארטילרית לטנקים של חטיבה 7.
בשלב מסוים, המרחק עד החוד של כוח הטנקים הסוריים היה קרוב לעמדה ומסוכן כל כך, עד שחשבתי לפקוד על "היכון לטנקים". פקודה המחייבת להכין את התומ"תים המגושמים לירי בכינון ישיר. כלומר, להתקין את הכוונות הטלסקופיות לכינון ישיר ולהציב את התותחים בעמדות כינון ישיר במקום עמדות ירי עקיף. בגלל דרישת האש של המס"ח והצורך הדחוף והחשוב יותר לאש מסייעת על המטרות, דחיתי את מתן הפקודה לעבור לכינון ישיר מדקה לדקה, עד שהתברר, כי ממש בדקות אלה ההתקפה הסורית נעצרה. לאחר ירי גדוד הקטיושות שלנו על הסורים, הם נשברו והתחילו לסגת מזרחה.
מאותה שעה בכל פעם שקיבלנו פקודת אש חדשה, התברר שהטווח אל המטרות שוב גדל. לא היה עוד צורך לירי בכינון ישיר.
כאשר גדלו טווחי הירי, אריה הודיעה לנו בקשר כי האויב נשבר והוא מתחיל בנסיגה. המשכנו בירי בקצב המרבי עד שטווחי האש גדלו והתרחקו מהעמדה לטווח של כ-8 ק"מ.
מהפקודות שקיבלנו הבנו כי קרב ההגנה הסתיים בהצלחה. הצלחנו לעצור את התקפת האויב וגרמנו לו אבדות כבדות ביותר. הוא נסוג אל מעבר לקו הגבול כשרוב כוחותיו הושמדו ומפוזרים בכל העמק - בעמק הבכא.
בהזדמנות הראשונה שנקרתה, דילגתי את הגדוד לעמדות חליפין "נקיות" משאריות התחמושת המסוכנות. ביום שלישי, 9 באוקטובר, בשעות הצהריים, לראשונה מאז תחילת המלחמה, יכולתי סוף סוף לעבור בסוללות ובצוותים, לפגוש ולדבר עם הלוחמים "המנוסים".
בתום הקרב המשכנו לירות אש הטרדה. מדי כמה דקות אחד הצוותים היה יורה פגז אל המטרה אותה הטרדנו.
כאשר ביקרתי בסוללה ב' הזעיקו אותי לפתע. מיד לאחר ירי אחד התותחים, שמעתי קריאות לעזרה. אחד הצוערים, יהושע סגל, שהיה עייף מאוד כמו כולנו, לא היה זהיר די הצורך בשעת הירי. בזמן שהתותח רתע לאחור וחזר קדימה למקומו לאחר הרתיעה, ידו של הצוער נתפסה במערכת הצינורות של מנגנון הרתיעה. יהושע שהוא לא גדל גוף, עייף ורזה לאחר כמה ימי לחימה, היה לכוד. ידו האחת, עד מעל למרפק, הייתה "כלואה" בין צינורות מנגנון הרתיעה ובידו השנייה סימן וקרא לעזרה.
הדרך המקובלת לשחרר את ידו של יהושע הייתה לבצע פעולת משיכה לאחור של הקנה. תהליך ארוך איטי מסורבל ומסובך. מראה הצוער חסר האונים כשידו תפוסה בין צינורות מנגנון הרתיעה היה מחזה קשה. היה צורך לנקוט פעולה מידית. אינני זוכר של מי היה הרעיון, אבל הוא נקלט מיד. טענו בזריזות את התותח, הכנו אותו במהירות לירי. שני חיילים תפסו את הצוער מאחור ובפעולה משולבת ומתואמת של ירי ומשיכת הצוער לאחור בעת רתיעת התותח, חילצנו את סגל ללא פגע רציני.
אחד היתרונות הבודדים שיש במלחמה, בהשוואה לאימונים, הוא שאפשר לפתוח באש, אל עבר המטרות, בכל עת, ללא תיאום ובקשת רשות.

ב-9 באוקטובר חל המפנה במלחמה ברמת הגולן. הבלימה של התקפת הסורים בעמק הבכא סימנה את המפנה. היינו על סף שבירה. לאחר קרב עמק הבכא יכולנו לעבור ממצב הגנה, להתקפה. כוחות צה"ל ברמה החלו בתכנונים והכנות לפריצה אל סוריה, מזרחה לקו הסגול.
תוצאת קרב עמק הבכא הביאה למפנה מהיר ומידי ביחסי הכוחות. סמוך מאוד לסיום הקרב הגדוד קיבל פקודה לדלג מזרחה מהעמדה בה היינו פרוסים - מעמדת "הגנה" לעמדת התקפה. פרסנו בעמדה קדמית וקרובה יותר לקו המגע עם הסורים - עמדה ממנה נוכל להעסיק מטרות בעומק המערך הסורי שעבר בינתיים למגננה. בדרך לעמדה החדשה ליד החרמונית, צירפו אלינו כסוללה שלישית, סוללה "יתומה" מגדוד 405 - הסוללה שלא נפגעה על-ידי הכוח הסורי שתקף את העמדה הגדודית בציר המים, מערבית לג'וחדר, בלילה שבין שבת לראשון.
ב-9 באוקטובר, בשעות אחרי-הצהריים, נענו בשיירה גדודית ובהרגשה הרבה יותר טובה ובטוחה אל עמדת החרמונית.
הימים הבאים עד לפתיחת ההתקפה לכיבוש המובלעת, היו ימים של מנוחה. היו אלה ימים של התארגנות והכנות להמשך. למרות שהיינו בטווח התותחים הסוריים ומדי פעם נפלו פגזים סוריים בקרבת העמדה, הייתה לנו תחושת הקלה. לא חששנו עוד מטנקים או קומנדו סורים. לא הותקפנו על-ידי מטוסי קרב ויכולנו להתאושש ולצבור כוח.
קיבלנו אספקה טרייה ומשלוח עוגות ופינוקים מהדודות של הוועד למען החייל. הייתה אפילו הרגשת חג, שהרי אותם ימים בעמדת תל-חרמונית, היו ימי חג הסוכות.
ב-10 באוקטובר בשעות אחרי-הצהריים יצא צוות הקס"ם להכין עמדת חליפין לעמדת חרמונית. אחד הצוערים, רפאל שילר, שאני מעיד עליו שהיה צוער מצטיין, ממושמע ומועמד לחניך מצטיין, עמד במרכז עמדת החליפין ועסק במדידת העמדה. במרחק רב ממנו, על תל-חרמונית נפל אחד מאותם פגזים שהסורים היו יורים מדי כמה דקות להטרדה. המרחק בין שילר למקום נפילת הפגז היה כ-300 מטר ואולי יותר. ממש בעת נפילת הפגז שילר הוריד את כובע הפלדה לצורך מדידת אזימוט במצפן. לפתע קרס שילר נפל ואיבד את הכרתו. בתחילה לא חשבנו ששילר נפגע באופן רציני ומסוכן. בבדיקה ראשונית לא ראינו כל פגיעה בו. בבדיקה מעמיקה יותר של החובש התברר שרסיס מאוד קטן פגע בראשו, פגיעה חמורה ביותר. שילר פונה מיד לבי"ח רמב"ם שם שכב חודשים רבים ללא הכרה.
אחרי כשלושה חודשים, סמוך למועד סיום הקורס, הכרתו החלה לחזור אליו בהדרגה. בדיון מפקדים בבה"ד 9 החלטנו להעניק לצוער שילר דרגת סג"ם בעודו מאושפז במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם. התארגנה משלחת של מדריכים, צוערים, נציגי מפקדת הבסיס ודודות מהועד למען החייל שהכינו לשילר כמה מתנות שהיו מקובלות באותם ימים.
שילר ישב בכורסה מיוחדת של בית חולים, ידיו מעוותות, מוגבל מאוד בתנועות הידיים, ללא יכולת דיבור. הוא אמנם חזר להכרה אבל בשלב זה היה עדיין במצב שרופאיו הטילו ספק ביכולתו להבין לגמרי את המתרחש סביבו.
חשבנו שהענקת הדרגות ותעודת הקצין תעודד את הוריו. ידענו שרפי עדיין לא חזר למצב שבו יוכל להבין את האירוע.
נאמרו כמה מילים וברכות שלי ושל נציגי מפקדת הבסיס. הדודה מהוועד למען החייל הייתה הראשונה שהעניקה לרפי את השי שהביאה לו. למבוכת כל הנוכחים, למרות שהיה לרפי קשה מאוד להפעיל את ידו, היד השנייה עדיין לא תפקדה בכלל. שילר העיף בכוח רב את הטרנזיסטור אל קצה החדר בחוסר עניין ובהבעת קוצר רוח. ניגשתי אליו כדי להרגיע אותו ולהעניק לו את הדרגות ותעודת הקצין. הייתי מוכן לאותה תגובה קשה של אלימות וחוסר עניין.
רפי שילר הפצוע והפגוע, שהיה לנו ספק אם יבין את משמעות הרגע, לקח ממני את הדרגות ותעודת הקצין. בהתרגשות מדהימה שהרטיטה את כולנו הוא אימץ אותם בידו האחת אל גופו. במקום מילים שאותם לא היה מסוגל להביע, הוא ביטא את שמחתו והתרגשותו בפלט של שאגות שמחה והתרגשות בלתי נשלטות.
הדמעות זלגו מעיניי ובקושי עצרתי את פרץ הרגשות. רפי שילר, שהיינו בטוחים שלא יצא עדיין ממצב חוסר ההכרה בו היה שרוי זמן ארוך כל כך, הפגין הבנה ונוכחות מלאה במהלך הטקס המאולתר. מתנות הוועד למען החייל היו עבורו פחותות ערך ולא חשובות, יחסית לערך ולסמליות של הענקת דרגות הקצונה.
רפי שוחרר מבית החולים, השתקם ולאחר חודשים רבים של רצון חזק, תמיכת ההורים וחברים, חזר לאיתנו.
ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה על הסורים ממזרח לקו הסגול. הגדוד המאולתר שהקמתי בתוך כמה שעות לפני שבוע, היה לגדוד חביר לחטיבה 7. הגדוד נבחר להיות גדוד הארטילריה הראשון שחצה את הקו הסגול, מיד לאחר הטנקים הראשונים של חטיבה 7 שפרצה מזרחה. הייתי גאה מאוד בכל חיילי הגדוד.

התקפה וכיבוש המובלעת הסורית
נוהל הקרב של חטיבה 7 להתקפת המוצבים הסורים ולפריצה למובלעת היה קצר. כדי לעמוד בלוח הזמנים הקצר פעלנו במקביל - במהלך קבוצת התכנון ביצענו גם את שלב טיווח המטרות.
בהנחיתו של אריה מזרחי (מג"ד 405 ומס"ח 7) עליתי לתל חרמונית אל חפ"ק החטיבה. יאנוש, מח"ט 7, יחד עם המג"דים, ניהל את קבוצת התכנון והפקודות בשטח, תוך תצפית ישירה על קו ההבקעה והיעדים. תוכנית האש המסייעת נקבעה ממש באותה עת על-ידי אריה מזרחי. מאחר שלי לא היה תפקיד מוגדר והייתי "פנוי", רשמתי את התוכנית והתחלתי מיד בטיווח המטרות. התחלתי מהיעדים הרחוקים יותר וסיימתי את הטיווח על היעדים שבקו ההבקעה. כך, כשסיימתי את תהליך הטיווח, היו יחידות האש מוצבות על היעדים שבחזית ההבקעה, מוכנות לתוכנית האש.
בזמן שטיווחתי את היעדים, חברו המפקדים אל הכוחות שהיו כבר בתנועה לשטחי הכינוס והחלו מיד בתנועה להיערכות לקראת ההתקפה. התזמון היה מדויק. ברגע שסיימתי לטווח את המטרות האחרונות, כשיחידות האש הודיעו לי שהם מוכנות לביצוע תוכנית האש, חטיבה 7 הייתה מוכנה להתקפה. אריה הפעיל את תוכנית האש וההתקפה החלה.
השילוב הנכון שעשה אריה בהוראתו לטווח את המטרות במקביל לתנועה מכינוס להיערכות חסך זמן רב, קיצר מאוד את שלב ההכנות ואת נוהל הקרב ותרם להצלחת ההתקפה.
בתוכנית האש הפעיל אריה לראשונה "מסך אש מתגלגל". מיד לאחר המלחמה פורסמה הוראת קתמ"ר שנכתבה במחלקת תורת חת"ם. הוראה זו מפרטת בדיוק איך מפעילים מסך אש מתגלגל לפני כוח מסתער. למרות שהיה מאולתר, מסך האש שאריה הפעיל היה יעיל.
בתרגולת "מסך אש מתגלגל" מתבצע ירי של כמה יחידות אש ארטילריות על שלושה קווי מטרות מקבילים, בניצב לציר ההתקדמות של הכוח התוקף. כל שליש מיחידות האש מעסיק קו מטרות אחד ועמוק יותר מקו האש שמועסק ע"י יתר יחידות האש. ככל שירי הארטילריה קרוב יותר אל כוחותינו המתקדמים וככל שקו האש רחב יותר, כך יעילות מסך האש טובה יותר. התרגולת היא שיורים בו-זמנית על שני קווי אש - קו קדמי שהוא הקרוב יותר אל הכוח המסתער והקו העמוק יותר. כשהכוח המסתער מתקרב מאוד אל קו האש הקדמי, מעתיקים את האש אל קו מטרות עמוק יותר ויוצרים עומק אש נוסף. כך מגלגלים את האש הארטילרית כמסך לפני הכוח התוקף.
בשיטת ירי כזו, יש צורך להעתיק ולכונן בכל פעם מחדש, במהירות וברצף, מספר גדול של תותחים ממטרה למטרה. בביצוע ירי מסך אש מתגלגל, תחום הביטחון בין כוחותינו לקו האש הוא קטן מאוד. כוח הטנקים המתקדם ללא הפסקה אמור לעלות על היעדים תוך זמן קצר ככל האפשר מרגע הפסקת הסיוע, והוא עלול להיפגע מאש כוחותינו. במצב כזה, יש כמובן סכנה וסיכוי גדול יותר, שכל כינון שגוי של אחד מעשרות התותחים היורים על מסך האש, יסכן מאוד את הכוח המסתער.
באחד משלבי ההתקפה פנה אחד המג"דים בקשר אל יאנוש בבקשה שיפסיק את מסך האש המתגלגל. לדבריו, הארטילריה פוגעת קרוב מדיי לטנקים שלו ומפריעה לו. יאנוש סירב להפסיק את מסך האש וענה למג"ד שאש הארטילריה שלנו מפריעה לו, הרי היא מפריעה לסורים יותר ובכך היא מסייעת לו יותר מאשר מפריעה. תוכנית הסיוע לא שונתה ונמשכה עד לכיבוש היעדים. אני מציין די בהבלטה את תגובתו הנכונה של יאנוש, מאחר שבאירוע אחר, בעת כיבוש החרמון ב-21 באוקטובר, אירע מקרה דומה. גם שם מסך האש הפריע לכוח של גולני. אש הסיוע הופסקה וכוח גולני התקדם ללא סיוע קרוב.
ההתקפה נפתחה ביום שישי 12 באוקטובר בשעות הבוקר. חטיבה 7 פרצה בחלק הצפוני של קו החזית. מאזור הפריצה פנה ציר ההתקפה של חטיבה 7 צפונה, על ציר הכביש לעבר מזרעת בית ג'ן.
כאמור, גדוד בה"ד 9 היה גדוד הארטילריה הראשון שחצה את הקו הסגול מיד לאחר כניסת הטנקים. התקדמנו בעקבות החטיבה. מדי פעם נקראנו לסייע לחטיבה ופרסנו פריסות חפוזות גדודיות, כמו גדוד ותיק ומתורגל.
בשעות אחרי-הצהריים המאוחרות, סמוך לשקיעת השמש וכניסת השבת, נקראנו לפרוס כדי לסיע באש אל עבר תל-שמס. פרסנו בעמדה גדודית מזרחית לכפר ח'דר למרגלות החרמון.
ממרגלות החרמון דרומה משתרעת רצועת בזלת גדולה ורחבה: הלג'ה, המחלקת את רמת הגולן בקו בלתי עביר לתנועה ממערב למזרח.
הלג'ה ידועה כשטח בלתי בלתי עביר לרק"ם, וקשה מאוד לתנועת חיל רגלים. כך למדנו ותרגלנו בכל התרגילים והתכנונים שעשינו על הזירה הסורית. הלג'ה חצתה את הרמה הסורית לשני אזורים שכמעט אין מעבר ביניהם: האחד, האזור שממערב ללג'ה, הכולל את רמת-הגולן; והאחר, האזור שממזרח ללג'ה, עד מבואות דמשק. תל-שמס שולט על אחד המעברים הבודדים בלג'ה למעבר ממערב למזרח, בעיקר על הציר מח'אן ארינבה מזרחה. מי ששולט על תל-שמס שולט בעצם על שער המעבר מרמת הגולן לעבר פתחת דמשק.
מיותר להוסיף, כי לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, חלומו כל מפקד ולוחם, היה לצלוח את הלג'ה, לפרוץ עם הטנקים עמוק למזרח הרמה הסורית ולאיים מקרוב על הבירה הסורית.
יוסי בן חנן, שהיה מג"ד בחטיבה 188 לפני המלחמה, סיים את תפקידו ויצא לטיול בחו"ל, חזר לארץ עם פרוץ המלחמה. הוא עלה מיד לרמת הגולן, אסף כמה טנקים שתוקנו במהירות בסדנאות לאחר שנפגעו בימים הראשונים של המלחמה והקים, יש מאין, מסגרת גדודית.
בקרב עמק הבכא הגיע יוסי עם הגדוד המאולתר שלו אל אזור הקרב ממש ברגעי ההכרעה. הוא קרא ליאנוש בקשר, תיאם עימו את כניסתו לעמדות והצטרף לחטיבה 7. הכוח של יוסי עזר ותרם מאוד לבלימת ההתקפה הסורית בעמק הבכא.
לאחר הפריצה לסוריה, ולאחר שמזרעת בית ג'ן נכבשה, יזם יוסי בן חנן את כיבוש תל-שמס. תוכניתו הייתה לצלוח עם כוח טנקים את הלג'ה, שלכאורה לא היה בה מעבר לטנקים. בדרך זו יפתיע את הסורים בתל-שמס ויכבוש אותו.
יוסי הצליח לאתר מעבר בלג'ה. הוא צלח עם הטנקים את הלג'ה והגיע אל עמדת התקפה על התל ממזרח למערב. בעת שנערך להתקפה הוא הופתע מירי של טילי נ"ט שנורו על הכוח ממזרח. שלושה טנקים שהובילו את ההתקפה נפגעו וההתקפה נבלמה.
יוסי נפצע קשה ונשאר מוטל למרגלות התל בלי יכולת לחלץ את עצמו. כוח של סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני, התארגן מיד, ונשלח לחלץ את הנפגעים לפני שתרד החשכה של ליל שבת 12 באוקטובר.
באתה שעה, השלמתי את פריסת גדוד בה"ד 9 מתוגבר בסוללה א' מגדוד 405 למרגלות החרמון ליד ח'דר - מדרום לכביש ח'דר- מזרעת בית ג'ן.
קיבלתי מאריה מזרחי קריאה לפתוח מיד באש על תל-שמס ולסייע באש תותחים בחילוצו של יוסי בן חנן. כך במפורש הייתה הפקודה תוך ציון שמו המלא של יוסי ברשת הקשר.
יוסי היה עבורי יותר ממפקד כוח מסתייע. הדרכתי יחד עימו בקורס מ"פים שריון בתקופה שיאנוש היה מפקד הקורס. עברה עלינו שנה רוויית פעילות וחוויות כמדריכים בקורס.
בנוסף להיכרות האישית עם יוסי, למדנו ולימדנו בחת"ם, כי מתן אש לחילוץ כוחותינו תהיה תמיד בעדיפות על כל פעולות סיוע אחרות. לימדנו שסיוע לחילוץ הוא שיא הצורך בסיוע הארטילרי, ואין כמעט סיבה חשובה יותר שתדחה את מתן הסיוע לחילוץ.
סיימנו במהירות את ההכנות לפתיחה באש ופתחנו בירי על תל-שמס לפי פקודות האש שקיבלנו מאריה.
זחל"ם הפיקוד שלי היה צמוד לזחל"ם המנ"א, במקום ממנו יכולתי לשלוט בתצפית עין על שלוש הסוללות. בד"כ במרכז העמדה הגדודית סמוך לסוללה האמצעית.
השעה הייתה בסביבות 18:00 אור אחרון של יום שישי 12 באוקטובר, קרוב לחשכה מלאה ואחרי כניסת השבת.
הגדוד ירה בקצב אש מלא על תל-שמס, שם ניסו יוני והסיירת לחלץ את יוסי בן חנן מנפילה בשבי הסורי.
אני משער כי בעמדת תצפית מאולתרת על המדרון המזרחי של החרמון או במוצב החרמון עצמו, שעדיין היה בידי הסורים, צפה בנו קת"ק סורי. הקת"ק היה כנראה קצין צעיר ומוכשר שהבין מיד את ההזדמנות שנקרתה לידיו לפגוע בעמדת תותחים פעילה. הוא יזם את בקשת האש ופנה למפקדה הממונה לקבל הקצאת יחידת אש, תוך שהוא מתאר בקשר את המטרה שכדאי מאוד לירות עליה: "גדוד תותחים ישראלי במצב ירי".
אילו היה הקת"ק בדרגה ובסמכות בכירה יותר, כנראה שהיה מקבל יותר מקנה אחד וארבעה פגזים. במצב הנוכחי כאשר המערך הסורי קרס, צה"ל היה בתנועה על הצירים המובילים לדמשק, מפקד הארטילריה הסורי הקצה לקת"ק אמצעי אש בכמות מזערית, דומה לזו שהוקצתה לי ביום פרוץ המלחמה - המינימום האפשרי.
שתים עד שלוש דקות מאז הוציא הקת"ק הסורי את פקודת האש, נפל הפגז הראשון בשטח. בתצפית השולטת שלו על כל השטח, ללא שטחים מתים, איתר הקת"ק ללא קושי את מקום נפילת הפגז והזדרז להוציא תיקון אש. כפי שלמד בשעורי הטיווח הוא נתן פקודת תיקון כדי לפתוח "מסגר" על סוללה ב' שלי. פעולה נכונה שבאה לוודא, שהמטרה עליה הוא רוצה לירות, נמצאת בין שני פגזים שפגעו בשטח באופן מבוקר ושהמרחק ביניהם ידוע גם לקת"ק וגם לסוללה היורה.
מהזחל"ם שלי צפיתי היטב את נפילת הפגז הראשון. קיוויתי שזה פגז תועה שלנו או של הסורים, שפגע במקרה בחזית סוללה ב'. חששתי שתוך זמן קצר יפול פגז נוסף מאחורי סוללה ב' - פגז שיאמת כי מטווחים אותנו.
לא היו לי בשלב זה סיבות מספיקות להפסיק את הירי בסיוע לחילוצו של יוסי. לכן, הוריתי לסוללה ב' לבצע "היכון לנוע" בלבד ללא "הפסק אש", והוריתי שנהגי התומ"תים יהיו בתאי הנהג עם מנועים דלוקים, כל מי שיכול יתפוס מחסה ליד התומ"תים ולא להפסיק את הירי.
תיקון האש של הקת"ק הסורי היה נכון ומדויק. הפגז השני פגע סמוך למנ"א ו"סגר" במדויק על סוללה ב'.
אני בטוח שהקת"ק הסורי היה מאוד מרוצה ופקד ללא שהיות על חציית המסגר לירי הפגז הבא .
בשני צידי החזית - הקת"ק הסורי בצד האחד ואני מפקד העמדה בצד השני - הבנו את משמעות הטיווח. היה ברור שהפגז הבא יפגע סמוך לתומ"תים של סוללה ב'.
אני מניח שגם המסקנות המקצועית שלנו היו דומות.
מהבחינה המבצעית היה הבדל. הסורי תקף את העמדה שלי ולכן לא היו לו כל לבטים באשר לפקודה האש הבאה שהוא פקד בזריזות ליחידת האש שלו. אני הייתי בדילמה: האם לשקול רק את טובת הגנת העמדה או את מחויבותי לסייע כמעט בכל מחיר להצלחת חילוץ הנפגעים? האם אני רשאי לזנוח את הסיירת המחלצת את יוסי ולהפסיק את סיוע האש בשעה שהיא נלחמת על תל-שמס? האם מוצדק להפסיק את הירי בגלל שאני חושש מהסכנה שפגזים ארטילריים יפגעו קרוב לעמדה התותחים? עד כמה תהיה ההשפעה של הפסקת הסיוע לסיירת על תוצאת החילוץ? הייתי חייב להגיב מידית. ידעתי שיש לי פחות מדקה עד לפגיעת הפגז הבא. ידעתי גם שאין לי זמן מספיק להציג לאריה מזרחי את הבעיה ולקבל את אישורו להפסיק את הסיוע ולדלג את הסוללה.
בחדרי ההרצאות, בתרגילי ניתוח אירוע, העדיפות במקרה דומה ניתנה תמיד למסתייע. קל מאוד להסביר את ההיגיון שעליו מתבססת ההחלטה כי המסתייע עדיף. קל יותר לקבל ההלטה כזו בחדר ההרצאות, כאשר הגורם "זמן ומרחב" מוקפא, כשהחלטה לא נכונה תזכה רק להערת המדריך ואולי לציון הערכה נמוך. בשטח זה שונה. הדילמה גדולה ואין לך זמן, או עם מי לחלק את האחריות שהיא כולה רק שלך. ברגע כזה אתה הכי לבד בעולם.
החלטתי לדחות את הדילוג של סוללה ב' ולהמשיך בירי. אולי בגלל כהות חושים, אולי בגלל שהסתגלתי לסכנות.
גברה עלי כנראה האחריות שלנו התותחנים, לספק אש מסייעת יעילה למסתייע. חששתי יותר לתוצאות הקרב בתל-שמס. גם בגלל ההיכרות האישית, אבל בעיקר לאור העיקרון עליו חונכתי וחינכתי - "האש הארטילרית היא של המסתייע. יחידות האש הן האמצעי לייצר את האש המסייעת ולהנחיתה במקום ובזמן שהמסתייע צריך אותה. כדי להפסיק אש ארטילרית מסייעת תוך כדי הקרב, צריכה להיות סיבה חזקה יותר מ"החשש לירי על העמדה".
הפגזים השלישי והרביעי שפגעו בתוך עמדת סוללה ב', גרמו לפגיעות קשות. פגז אחד פגע ממש בין הצוותים 3 ו-4 ופגע אנושות בכל התותחנים שתפסו מחסה בצמוד לדופן התומ"תים. נהגי התומ"תים פעלו במהירות ויצאו בנסיעה חפוזה אל מחוץ לעמדה. התומ"תים לא נפגעו כלל.
שישה תותחנים נהרגו ושמונה נפצעו. צוער הילל טרבלסי נהרג מירי זה. עודפים של שקי חנ"ה שהיו בעמדה התלקחו ופרצה אש. התומ"תים התפזרו לכל עבר בתוך שטח סורי שהיה רק לפני כמה שעות מרחב מוגן סורי שבו שדות מוקשים וחשש לפעילות של חוליות קומנדו סורי. על האדמה הטרשית והשחורה של הרמה הסורית ירדה החשכה המוחלטת של לילה ללא ירח.
הקת"ק הסורי דיווח בסיפוק על פגיעות מצוינות עם נפגעים ואש שפרצה במטרה. עובדות שאומתו כנראה על ידי יחידות האזנה של המודיעין הסורי שהאזינו בוודאי להודעות שלי על נפגעים ובקשותיי לעזרה בחילוץ הנפגעים.
עם נפילה הפגז האחרון, התחלתי, בעצם המשכתי, בלילה נוסף של טיפול ופינוי פצועים והרוגים. עסקתי באיסוף צוותי התומ"תים המפוחדים והמפוזרים בחושך בגבעות המובלעת הסורית, בהתארגנות לתנועה ומעבר לעמדה אחרת. פעלתי לשקם ולהכשיר שוב את הסוללה שנפגעה.
בלילה הקשה והנורא שרק התחיל, הכבידה עלי יותר מכל הדרישה של מפקדים בכירים ומתוסכלים - שלא היה להם תפקיד מוגדר בכל המלחמה, מפקדים שישבו כטרמפיסטים אי שם במפקדות עורפיות רחוקות ומוגנות, כשהם מנותקים מכל תחושת שטח ואינם יכולים לדמיין מה עובר עליי באותם רגעים ושעות - לדווח להם כמעט בכל דקה, כמעט בשידור חי, מה קורה. הטרדה זו של מפקדים בשעה כה קשה היא הטרדה מרגיזה ומיותרת, שפוגעת ביכולת לתפקד, מתסכלת ומפריעה.
באותן שעות שלאחר הפגיעה בעמדה, הייתי חייב להיות מעורב כמעט בכל מקום: ריכוז הפצועים, מיונם, הטיפול בהם וארגון הפינוי המידי, איסוף הצוותים מתוך השטח הסורי, איסוף ההרוגים, לוודא שאין בין ההרוגים בטעות חיילים פצועים, להגן על העמדה מפני התקפה קרקעית אפשרית. ועוד. כטורח נוסף באו הדרישות של אותם מפקדים לדווח להם. כל דיווח כזה חייב לעצור פעילות דחופה וחשובה יותר, חייב לחזור אל הזחל"ם, אל המיקרופון, אל הקשר ולדווח בפירוט, שאין לו כל חשיבות, מה בדיוק קורה.
בטוח שכוונתם הייתה טובה. הם חשבו שבדרישת הדיווח הם מפגינים התעניינות ומעורבות, אבל הם רק הכבידו עליי ברגעים מאוד קשים בלי שהיה ביכולתם לעזור.
הלקח שלי ממקרה זה, הוא כי "בעת אירוע מבצעי, כמפקד במפקדה הממונה, לאחר שמונה מפקד היחידה הכפופה לך, תן לו לעבוד. 'רד' לרשתות הקשר שלו ולמד את תמונת המצב על-ידי האזנה לשיח בינו לבין כוחותיו. הפעל את סמכותך ככול האפשר כדי להקל על פקודך להתגבר על הבעיה. הימנע מלהעסיק את פקודך בשאלות מיותרות שתכליתן לא מעשית והן נועדו בעיקר לספק צרכים אנוכיים."
העזרה הממשית באה לי מיחידות שכנות. רופאים וחובשים הגיחו מתוך החשכה ועזרו בפינוי, במיון ובטיפול בנפגעים ובהרוגים, שלא לדבר על התנהגות למופת של קציני הגדוד וחייליו, שהיו ממש מעולים.
פלוגת חרמ"ש נשלחה על-ידי מפקדת חט' 7 לעזור באיתור ובאיסוף התומ"תים ה"אבודים". פלוגה זו נשארה עם הגדוד כמעט עד סוף המלחמה, כדי לתגבר את יכולת הגנת העמדה שלנו.
בתוך המרקם הגדודי שהצלחנו לגבש תוך כדי המלחמה, השתלבה פלוגת החרמ"ש - מסגרת מבצעית חדשה בגדוד, לא שייכת ולא מאומנת בתרגולות חת"ם.
ייעודה של פלוגת החרמ"ש כפי שהוגדר לה, היה להגן ולאבטח את הגדוד בתנועה ובפריסה. למזלנו, לא הותקפנו במהלך התנועה שביצענו במשך הלילה לכן חשיבות פלוגת החרמ"ש לא באה לידי ביטוי. אילו הותקפנו, אין ספק שנוכחות הפלוגה הייתה עוזרת מאוד להגן על הגדוד.
כעבור זמן לא רב חזרנו לכשירות מבצעית. קשה לחזור לשגרה לאחר שאתה סופג פגיעה כה קשה עם פצועים והרוגים. אבל המלחמה נמשכה והמשימות החדשות שהונחתו על הגדוד לא השאירו זמן למחשבות. העובדות הן שביצעתי פעולות בהיקף ובתחומים רבים כמעט בעת ובעונה אחת, בהכרה מלאה בערנות וביעילות יוצאת דופן. פעלתי באופן מכני, חצי-אוטומטי, מאוד רציונלי. הייתי כאילו מנותק, מחוסן וסגור מפני רגשנות ועצב.
לאחר שהפצועים וההרוגים טופלו בעמדה ונשלחו לאחור לנקודת איסוף הנפגעים, ולאחר שהתומ"תים שהתפזרו רוכזו, הסתיימה התקרית באחת. הגדוד קיבל פקודה לנוע בלילה, בדרך עפר לכיוון דרום. מתוך שיקולים וצרכים מבצעיים שאינם קשורים לאש הנ"ס שפגעה בנו, העבירו אותנו לאזור ח'אן ארינבה שבמרכז המובלעת.
התארגנו לתנועת הלילה בשיירה גדודית, כאשר בסדר התנועה שקבעתי, מיד אחרי הזחל"ם שלי שהוביל, נסע תומ"ת M-109 עם פגז בקנה, מוכן לפתוח בעת הצורך באש בכינון ישיר. אחריו נע כל הגדוד בסדר תנועה פחות או יותר לפי התרגולות. פלוגת החרמ"ש פוזרה בין הסוללות.
לפי התרגולת המקובלת בחת"ם באותה תקופה בפריסה של סוללה, כל צוות היה צריך לתקוע מוטות כיוון, שאותם היה תותחן, "רץ מוטות", מציב לפי התרגולת בצד שמאל וקדימה לתותח כמוטות קדמיים וזוג מוטות נוסף בחלק שמאחורי התומ"ת. היה זה מחזה שבשגרה, שבעת כניסה לעמדה חדשה, כל צוות היה מוריד תותחן אחד או שנים לרישום מוטות.
עד כמה שזה נראה היום פרימיטיבי, מסוכן ולא מדויק, אז, באותם ימים קדומים, תותחנים התרוצצו מחוץ לתובת התומ"תים כחלק בלתי ניפרד של התרגולת.
אני מזכיר נשכחות אילו בהקשר למה שקרה
לאחר ליל הדמים ולאחר תנועת לילה מבצעית מלאת חרדה בתוך המובלעת, בציר תנועה לא מוכר שלא טוהר, קיבלנו פקודה, בשחר יום שבת 13 באוקטובר, לפרוס את הגדוד מתוך תנועה. השעה הייתה מוקדמת, דמדומים ראשונים של השחר.
הגדוד היה מתורגל ומאומן וכל בעלי התפקידים בגדוד ידעו בדיוק איך לפעול. הסוללה הראשונה פרסה מיד פריסת פתע.
כל תומ"ת שנכנס לעמדה הוריד "רץ מוטות" לרישום קו האפס. הפריסה הייתה יעילה ומהירה. למרות האור המועט והחשש מחוליות אויב, רצי המוטות קפצו מהתומ"תים ללא היסוס.
בעודי עומד בפתח העמדה על הזחל"ם ובוחן את מהלך הפריסה, נכנסה אל העמדה מחלקת חרמ"ש. מיד ובהפתעה מלאה, בלי להבין את התרגולת המשונה של התותחנים עם רצי המוטות שלהם, נראה כי אחד מחיילי מחלקת החרמ"ש זיהה את אחד מרצי המוטות כחייל סורי ופתח עליו באש. תוך שברירי שניות, ביעילות ובמהירות, כל מחלקת החרמ"ש פתחה באש על רץ המוטות, מכל כלי הנשק.
החייל, שהיה עולה חדש מקורס תותחן שלב ב', בקושי דיבר עברית, ומרוב בהלה נעתקו מילים מפיו, נשאר עומד על מקומו בפחד נוראי, כשסביבו מתנפצים מאות קליעים.
אני ורבים בסוללה שראו את התקרית, פתחנו בצרחות לעצור את האש.
עד שאחרון לוחמי החרמ"ש חדל ירי, כמעט פרחה נשמתי. לשמחתי התברר שאיש לא נפגע.
במשך ימי המלחמה היו כמובן רגעים שלא היו נטולי פחד. היה זה פחד טבעי שאתה מודע לו ומשתלט עליו. פחד שנובע מתוך הבנת חומרת המצב. כמו למשל, כאשר ספגנו הפגזה כבדה בתל-פרס וכל מבנה הבונקר זועזע מפצצות 160 מ"מ. היה חשש ופחד שאחת הפצצות תפגע קרוב לקיר הבונקר ותפרוץ אותו. או כאשר הותקפתי על-ידי מסוקים סוריים, בהחלט חששתי לתוצאות הקרב. או בעת שמטוסי קרב תוקפים אותך בהפתעה, בגובה נמוך. אתה מודע להתקפה רק כשרעש המטוסים ממש מעליך וגורם לשיתוק מוחלט לכמה שברירי שניה. היו עוד מספר פעמים שחשתי פחד. אך אף פעם לא קרה שנשברתי מהפחד, לעיתים אני חושב שהפחד היה גורם מחשל.
החרדה שחשתי כאשר פלוגת החרמ"ש פתחה באש על רץ המוטות הייתה נוראה ביותר ושונה מכל הפחדים האחרים. פחד ותסכול של מפקד שלא יכול למנוע פגיעה מיותרת בחיי חייליו. חרדה וחוסר אונים בגלל מצב ביש מזל. פחד מסוג חדש - אחר, עמוק יותר.
בהמשכו של אותו יום שבת, המשכנו בתנועה עד לציר ח'אן ארינבה. פנינו מזרחה לכיוון תל-שמס. מדי פעם ביצענו פריסות חפוזות והעסקנו מטרות באש. ספגנו התקפות מטוסים ואש נ"ס. יחידות ארטילריה שהיו פרוסות לידינו ספגו פגיעות ישירות והיו להם נפגעים. הסורים ירו עלינו או על יחידה שהייתה לידנו מטחי קטיושות שנפלו ברעם אדיר וכיסו שטח גדול ביותר סמוך לעמדה שבה פרסנו. יכולנו למזלנו להתרשם מעוצמת מטח הקטיושות בלי להיפגע מהן.
כך התקדמנו עד שפרסנו בעמדה ממערב לתל-שמס.

במלחמת ששת הימים, ביום החמישי של המלחמה. לאחר כיבוש ביר גפגפה. חטיבה 7 וגדוד תומ"תים 829 שעליו פיקדתי, התארגנו להמשך תנועה מערבה. בצוהרי היום התארגנו על ציר הכביש כאשר רביעיית מיגים מצריים תקפה אותנו. הם הגיחו בגובה נמוך מכיוון מערב, ממש מעל, הגבעות השולטות על הכביש. המטוסים חלפו מעלינו בשאגת מנועים מפתיעה ומקפיאה. טיפסו לגובה רב ושבו לצלול להתקפה נוספת.
רצתי ועליתי על הזחל"ם שעמד לידי כדי לירות במקלע שהיה מוצב בחצובת הנ"מ. בטרם הצלחתי לדרוך את המקלע, חלפו מעליי שוב המטוסים, אחד אחרי השני בסמיכות קרובה. הרעש היה מהמם, מפחיד ומשתק. לא הצלחתי להשלים את הפעלת המקלע לפני שהמטוסים נעלמו מעבר לגבעות.
הייתה זו התקפת מטוסי האויב הראשונה שחוויתי במלחמה. אני זוכר כמעט כל פרט בהתקפה זו, למרות שהפגיעה והנזק הממשי שגרמו המטוסים היה מזערי.
לעומת זאת, ההשפעה הפסיכולוגית - הרעש המפתיע והמקפיא עם המהירות העצומה וכיסוי השטח הגדול שהמטוסים מכסים בזמן קצר- היא גדולה מאוד, מעל ומעבר לכל הנזק הממשי.
מלחמת יום הכיפורים הייתה ארוכה וקשה יותר ממלחמת ששת הימים. אורך המלחמה ואופייה, בעיקר בימים הראשונים, סיגל אותנו להתקפות האוויר. מטוסי קרב סוריים מנמיכי טוס תקפו אותנו בפצצות מפחידות עם מצנחי האטה משונים. מטוסים מגביהי טוס ומסוקי קרב כבדי גוף תקפו אותנו כמעט ברצף. מטוסי הקרב הסוריים היו תוקפים בהפתעה מלאה, בגובה האנטנות, ברעם אדיר. האמת היא שאין אפשרות להתגונן או להגיב מול התקפה כזו. משך ההתקפה קצר ביותר, אולי כמה שניות. ההפתעה ורעם המנועים משתק אותך ועד שאתה מתאושש, המטוס חלף ויצא מטווח הנק"ל או נעלם מעבר לגבעה.
התרגלנו לרעשים המפתיעים. למדנו שכאשר כוחות הקרקע מפעילים אש נק"ל ומקלעים בכמות וביעילות. המטוסים פגיעים לפעמים יותר מהגייסות אותם הם תוקפים.
לאחר ימים ראשונים של חששות ופחדים מהתקפות המטוסים, בעיקר בגלל השליטה האווירית של הסורים בימים אלה והפגיעה הקשה שמטוסינו סבלו ממערך הטילים נ"מ הסוריים. לאחר שהתייצבה השליטה באוויר של מטוסינו, התגבשה אצלנו בכוחות הקרקע שיטת הגנה מקורית יעילה. הפכנו מניצודים לציידים.
כמה דקות לפני הופעת מטוסי האויב קיבלנו התראה ברשתות הקשר, בקריאות פשוטות ללא כל נוהל קשר, "מיגים מיגים מיגים". לקריאה זו נערכנו עם הנשק האישי והמקלעים שעל הסיפונים לפתיחה באש מרוכזת על המטוסים התוקפים. התוצאות היו מפתיעות . גילינו שאנחנו יכולים לפגוע פיזית במטוסים התוקפים או לכל הפחות לשבש את ביטחונם העצמי. גילינו שהטייסים הסורים מהססים ופוחדים לרדת לגובה נמוך לתקיפה. הם תקפו מגובה רב ביעילות נמוכה. חשוב לא פחות מהפגיעה בסורים, ביטחוננו העצמי התחזק. התגברנו על הפחד. שלטנו במצב וחשנו שאנחנו יכולים להתגונן ביעילות. היו לפחות פעמיים שראינו מטוסים שנפגעו.
רמת המוראל בגדוד הייתה חזקה ומגובשת.

התקפת מטוסים סוריים אחרונה שחוויתי, הייתה כאשר ירדתי מהחרמון לאחר כיבושו, ממש לפני הפסקת האש ב-21 באוקטובר 73'. שיירה צפופה של טנקים, נגמ"שים ורכב אחר נעה על ציר הכביש ההררי והצר העולה אל ההר. לא הייתה כל יכולת לתמרן או להתפזר. המטכ"ל הסורי שילח בנו גלי מטוסים שתקפו אותנו בזעם, בניסיון אחרון לפגוע בנו ולנקום את מהפך המלחמה.
תגובת החיילים הייתה משוחררת מכל פחד. עמדנו בין כלי הרכב וירינו אל המטוסים התוקפים. פגענו בהם ומנענו מהם לתקוף אותנו .
באחד הבקרים לפני שהגדוד פורק, קיבלתי הוראה ממפקדת האגד לעלות לתל-שמס שכבר היה בידינו, להפעיל תצפית ארטילרית ולהעסיק מטרות בעומק בפתחת דמשק.
מצויד במשקפת 20X120 ארוכת טווח עליתי עם קצין נוסף לתצפית. על התל הייתה פעילות של כוח חי"ר שהתארגן להגנה.
מצאנו חפירה סורית בתוך הסלע הבולתי בגודל של לא יותר ממטר על מטר ובעומק של מטר וקבענו אותה כעמדת התצפית שלנו. האמת היא שלא קיבלנו רשימת מטרות ובחירת המטרות הייתה לפי יוזמה שלנו. לאחר הזדהות קצרה זיהיתי צומת כבישים שבו נעו משאיות סוריות. ביקשתי יחידת אש וקיבלתי קנה של 130 מ"מ. טיווחתי אותו אל הצומת. בכל פעם שראיתי משאית מתקרבת הערכתי את זמן ההגעה של המשאית לצומת ונתתי את פקודת האש כך שהפגז והמשאית יגיעו באותו זמן לצומת. לאחר שיריתי כמה פגזים באותה שיטת תזמון, הנהגים הסורים הבינו שהם נצפים והירי עליהם מתוכנן בהתאם לתנועה בצומת. התנועה פסקה ושיירות של משאיות התרכזו סביב לצומת. אני בטוח שתנועת משאיות במרחק של כ-10 ק"מ משדה הקרב בעת מלחמה אינה לצורכי מסחר אזרחי והפרעה לתנועה החופשית פגעה ביכולת הלחימה של הסורים.
חיפשתי מטרות נוספות, ומצאתי. איתרתי מפקדה סורית, ומאוחר יותר, כאשר מטוסים שלנו חגו בגובה לצורכי צילום, איתרתי סוללת נ"מ "סאם 2" סורית. יכולתי לאתר אותה בקלות יחסית למרות שהסוללה הייתה במרחק רב ממני. עם מעבר מטוסינו הסורים הציבו את הטילים במצב ירי, בזווית קרובה ל-90 מעלות והטילים בלטו מאוד בשטח. לבקשתי קיבלתי שוב קנה אחד של "הרצל" [מגד"כ 412]. רק תותחי ה-175 מ"מ היו מסוגלים להגיע בטווח הארוך שלהם אל סוללת הנ"מ. למרות חשיבות המטרה והצורך המידי להעסיק אותה בטרם היא תפתח באש על מטוסינו, קיבלתי רק קנה אחד ושלושה פגזים. עובדה זו מצביעה על רמת שחיקת הכוח. לא הייתה אפשרות להקצות לי יותר קנים וכמות גדולה יותר של פגזים.
העברתי פקודת אש לעמדה ופגז ראשון נורה. למזלי לא היו נפילות של פגזים או פיצוצים אחרים בעת זו בכל הגזרה עליה צפיתי, ולכן לא היה לי ספק שהפגיעה שאיתרתי במרחק רב מהמטרה הינה הפגז של "הרצל". הסיבה לנפילת הפגז הראשון רחוק כל כך מהמטרה יכולה להיות כתוצאה מהוצאת נ"צ לא מדויקת או כל סיבה אחרת. החלטתי שהפגיעה המהירה בסוללת טילי הנ"מ חשובה יותר מבזבוז הזמן בניסיון לברר מה הסיבה לסטייה. ידעתי שנותרו לי עוד שני פגזים ואני לא יכול בתנאים אילו לפתוח מסגר לביצוע תרגולת נכונה של טיווח קלאסי. מדדתי תיקון לקו הערכתי תיקון לטווח במטרה לפגוע בפגז שני במטרה בלי לפתוח מסגר. הפקודה הייתה "ימינה 1500 יותר 2500". בסוללת "הרצל" לא היו מוכנים לקבל תיקון כל כך לא שגרתי ורק לאחר שבדקו שוב את רצינותי ביחס לתיקון וגם הצליחו להוציא ממני כמה מילות "עידוד" שלא כדאי לחזור עליהם כאן, נורה הפגז השני ופגע "בול" במטרה - במרכז מעגל הטילים. ציינתי בקשר לסוללה על הפגיעה המדויקת ובגאווה רבה פקדתי לירות את ה"אש לתכלית" עם הפגז הנותר. מהמרחק שבו הייתי מסוללת הטילים, לא הייתה לי תצפית כל כך טובה. יכולתי לאמת את טיב ודיוק הפגיעה גם על-ידי העשן שעלה מהמטרה ובעיקר ממכוניות ואמבולנסים מכל הסביבה הקרובה שנראו נוסעים במהירות אל מרכז הסוללה הפגועה. ידעתי כי ברגעים אלה, מיד לאחר הפגיעה היעילה במטרה, כוחות חילוץ ועזרה זורמים לסייע לנפגעים והמהומה שם רבה. פגז אחד נוסף יכול לגרום לנזקים גדולים. ביקשתי וגם קיבלתי הקצאה של פגז נוסף. נתתי פקודה לירות אותו עם מרעום קירבה שמפוצץ את הפגז באוויר סמוך מאוד למטרה. אני בטוח שיעילות פגז זה הצדיקה מאוד את עלות הייצור שלו.
לא חלף זמן רב עד שהסורים ניסו לפגוע בנו, בתצפית. הם לבטח האזינו לרשתות הקשר, קישרו את הירי על הצומת ועל מטרות אחרות שהעסקתי, כולל הפגיעה בסוללת הטילים, עם "הקת"ק" בתל-שמס. הם פתחו במטחי אש סוללתית על התל. האש הייתה טובה ומדויקת החל מהמטח הראשון, שפגע לצערי בחיילי החי"ר שהיו לידי. הקצין שהיה איתי ואני נכנסנו עמוק לתוך החפירה. הפגיעות של חלק מהפגזים הסוריים היו קרובות עד כדי מטרים ספורים מהשוחה ולעיתים קרובות כוסינו באבק ובעשן כבד מפיצוץ הפגזים הקרובים. החפירה הקטנה הייתה חשובה והארטילריה הסורית לא פגעה בנו.
כך במשך כל היום עד רדת החשכה "נהניתי" מיום טיווח ארוך ויעיל. היה זה סוג של פורקן אחרי כל הימים הקשים. היכולת להשיב לסורים על כל התלאות שעברנו בירי אל מבואות דמשק, שאותה יכולתי לראות בברור בשעות אחרי-הצהריים, כאשר השמש הייתה בעורפי והאירה בתים רבי קומות בשכונות המערביות שעל השלוחות ממערב לעיר עצמה.
בערב, לאחר רדת החשכה, חזרתי לעמדה הגדודית. התאריך היה 17 באוקטובר 73'. בעמדה, הודיע לי מפקד האגד הארטלירי, כי מחר בבוקר, ב-18 באוקטובר, יחליף אותנו גדוד המילואים, שאת ציודו קיבלנו ביום שהקמתי את הגדוד המאולתר.
מפקדת קתמ"ר החליטה שחניכי בה"ד 9, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, יוחזרו לבה"ד 9 להשלמת חניכותם והסמכתם. כל קורס ליעודו.
כך היה. בבוקר התייצבו בעמדה בכמה אוטובוסים, אנשי גדוד מילואים בתקן מלא. גדוד שלא נלחם עדיין. לא היינו מותשים - היינו בשיא הכושר הקרבי, האישי וכיחידה לוחמת שיש לה כבר ניסיון קרבי במלחמה קשה ביותר.
היינו עייפים. היינו גאים מאוד שיכולנו להשתתף בלחימה העיקרית. שהיינו חלק חשוב בבלימה ובמהפך המלחמה, עד לפריסה בעומק המובלעת ליד תל-שמס.
שמחנו מאוד שבאו להחליף אותנו. גדוד בה"ד 9 סיים את תפקידו במלחמה. הביתה. יעד מאוד חשוב לחיילים ולמפקדים שנסחפו בבת אחת בערב יום הכיפורים למלחמה.
העברנו במהירות את הציוד לגדוד המילואים. הסמג"ד, רס"ן גולן פיקד על הגדוד במסע הארוך מתל-שמס בעומק המובלעת, עד הקו הסגול, עד לכינרת ומשם עד צריפין. תם פרק גדוד בה"ד 9.

סוף דבר
אני כמפקד הגדוד לא חזרתי עם כל פקודי לבה"ד 9. הוטלה עלי משימה לא צודקת, לא חשובה, פוגעת, לא מובנת, שעד היום אינני יכול להבין את ההיגיון האנושי והצבאי שבה. הורו לי להחליף את מס"ח גולני ל-48 שעות, על מנת לאפשר לו חופשה קצרה בביתו. להינפש, להתרחץ, להיות עם אשתו וילדיו.
אינני יכול להבין את הפקודה הלא נכונה, שהיה בה ריח של העדפת לוחם על לוחם, כאילו כדי לעשות צדק עם אחד מהם.
כחייל ממושמע, בעיקר בעת מלחמה, מילאתי אחר הפקודה בחריקת שיניים, תוך מחשבה שהגורל ממשיך לשחק איתי עוד כמה ימים.
כשהחלפתי את אותו מס"ח, רק לכמה ימים, לא ידעתי שאני נכנס לפרק נוסף ומסעיר, הפרק שבו סיימתי את חלקי במלחמת יום הכיפורים.
בפרק זה השתתפתי כמס"ח של גולני בכיבוש החרמון, בהתקפה השנייה של החטיבה, 21-20 באוקטובר 73'.

גדוד בה"ד 9 פורק כמעט באותה דרך שבה הוקם. בבת אחת, בתוך כמה דקות. הוא נמוג בתוך שגרת האימונים של הקורסים שדחקו בהם לזרז להסמיך את בוגריהם מוקדם ככל האפשר.
האוטובוסים שיצאו מעמדת תל-שמס בשעות הצהריים, הגיעו בשעות הערב לבה"ד בצריפין. הם חנו ליד אותו מגרש טניס במרכו המחנה. החיילים פרקו את ציודם האישי.
עוד כמה טפיחות כתף חייליות לפרידה וזה נגמר. כל אחד פנה למסגרת האימונים שלו ונבלע בשגרה המואצת של אחרי המלחמה.
גם בקורס היסוד, גרעין הגדוד, לא נשמרה מורשת הגדוד.
בשונה מגדוד סדיר או גדוד מילואים, בגדוד בה"ד 9 לא נשתמרו החיילים במסגרת גדודית, כדי להמשיך ולספר את קורות הגדוד במלחמה. לכן החלטתי להעלות על הכתב את סיפורו של הגדוד במלחמה.
כל שכתבתי הם הזיכרונות שלי.
בן-עמי כהן, מאי 2001


כותרים נוספים המשוייכים לכותר זה
סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT