ספריית בית התותחן, אייל צור ז"ל, צור, יעקב


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
כותר: אייל צור ז"ל
מספר הכותר: 190
סיווג: חוברת 
סוגה-ג'אנר: ספרי זיכרון 
מפתח (Index): בחר
תקציר/הערות: אייל - סיפור חייו
(כפי שסופר ע"י אביו)
בננו הבכור אייל. בחרדת הורים צעירים ונרגשים ובאהבה רבה עוד טרם נולד, כך ציפינו
לבואו, הימים ימי שלהי-קיץ 1961 ואנו בסיומה של התקופה הסטודנטיאלית שלנו, במעבר
מהארעיות האקדמית אל אותו עול נעים, שרצינו בו. הקמת בית-קבע ובניית המשפחה.
בתקופת מעבר זו, עת יצאתי חלוץ לפני המחנה לבאר-שבע המאובקת של אותם ימים,
התעכבה זיוה בבית הורי בנתניה וציפתה ללידה.
בראש השנה תשכ"ב אחזו בה צירים. החשנוה לבית היולדות ולמחרת החג נולד בננו
הבכור - אייל. שמחנו לקראתו ועמנו כל המשפחה שמסביב. בן בכור היה ונכד בכור להורי
ולהוריה של זיוה. ביום הכיפורים הבאנוהו בבריתו של אברהם אבינו מצווה כפולה
ומכופלת.
בעודו תינוק צווחני ירד עמנו לדרום ושם בבאר-שבע גדל וצמח ילד מפותח, ערני ובעל
תפיסה מהירה. היו אלה ימים קשים ומאושרים של הורים צעירים, חסרי ניסיון, המתלבטים
בגידולו וחינוכו של בנם ומסביב - שממה, סופות אבק, ואין אפילו ממי לשאול עצת מבוגר.
הסבים והסבות רחוקים היו, טלפון ורכב היו רק חלום באותם ימים, וכל פגישה איתם הייתה
חג להם ולנכד.
אייל הולך לגנון, ואחר-כך לגן והגננות זוכרות אותו לטובה; עד היום הן לא שכחו את
"תלמידן" זה. בהיותו בן שש "עלינו צפונה" לנתניה, ואנו כבר משפחה מבוססת ולנו בן
ובת. היה חידוש בסביבה הירוקה המעובדת: גנים, מדרכות מסודרות, שפת הים. היה חידוש
בקרבה לשאר ענפי המשפחה. אייל החל הולך לבית-הספר ("איתמר") ומיד בלט
בכישרונותיו, בכושר הקליטה והלימוד, ברצונו העז לדעת. היה מרבה לקרוא ולרוב הקדים את
כיתתו בהיקף ובעומק ידיעותיו. עובדה זו הנחילה לו שם מכובד בבית-הספר, אך לפעמים
גם הפריעה לו מעט מבחינה חברתית. לא רבים היו אלה שהתיידד איתם באמת, וגם
בתנועת הנוער לא מצא עניין. את ערכי הציונות ואהבת הארץ רכש בכוחות עצמו מקריאה
ומשיחות במשפחה ולא היה זקוק למסגרת חברתית או תנועתית. כך חלפו ימי בית-הספר
היסודי ולקראת עלייתו לכתה ה' התברר כי עלינו לצאת למשך שנה לטהרן, עקב עבודתי.
היה זה זמן קצר אחרי "מלחמת יום הכיפורים" שבעטיה נעדרתי מן הבית חודשים ארוכים.
זיוה נאלצה להתמודד בתקופה זו לבדה עם המצב שנוצר (ולנו אז כבר שלושה ילדים) ואייל
היה אז בעצם ה"עזר כנגדה". אין ספק שמלחמה זו הטביעה את חותמה על אייל בן
השתים-עשרה ובבהירות זכור לי ביקורו אצלי במחנה הצנחנים שבמעבר המיתלה בסיני.
טרם יציאתנו להו"ל חגגנו לו את יום בר-המצווה. אמנם אין אנו משפחה דתית, אך
המסורת חשובה בעינינו ואייל ביצע את כל חובותיו של בר מצווה כדרכו, בשלמות. למד
והתכונן כראוי, אף זכה לתשבחות. חג זה שחגגנו בחצר הירוקה והמוארת של סבתא וסבא
בנתניה עם הרבה שמחה והתרוממות רוח, זכור כיום מאושר לאייל ולכל המשפחה
הנרגשת.
את לימודי כתה ח' עבר אייל בבית-הספר הישראלי שפעל אותה עת בטהרן. הכיתה הייתה
מצומצמת, וללא כל קושי השתלב בה והפליא לב מוריו בבקיאותו. הייתה זו עבורו תקופה
מרתקת, מלאת עניין וחידושים, מלווה בטיולים נפלאים בארץ יפה ועתיקה בה נפגשו
בסערה פיגור בן מאות שנים עם חידושים אולטרה-מודרניים. אייל ספג הרבה, פקח עיניים,
חקר ודרש. באותם ימים החלה להצטייר בבהירות עצמאותו במחשבה ובמעשה.
חזרנו ארצה לנתניה, ושוב שינוי והסתגלות לסביבה חדשה ולבית-הספר התיכון "שרת".
אייל בן ה-14 נפתח באותה עת לקשרי חברות וידידות. אכן, באותה שנה קנה לו חברים
אמיתיים איתם שמר על קשרים עמוקים ויפים עד יום נפילתו. באותה עת גם התגבשו
דעותיו הפוליטיות ותפיסתו את הציונות ואהבת הארץ. כל זאת ב"עבודה עצמית" ללא
השתייכות ארגונית כל שהיא. לא אוסיף פרטים על הישגיו בלימודים, שכרגיל בלטו מאוד.
לאחר נפילתו כתבה אלינו מורתו מאותה תקופה: "היו שעורים בהם כאילו דברתי אך ורק
למען אייל".
בשנת 1978 נדדנו שוב - לרמת השרון. אייל לא היה מאושר, הן בגלל החברים הטובים
בנתניה, הן בגלל התדמית שהייתה לרמת השרון, ולנוער שבה, תדמית של "סנובים"
קלי- דעת חסרי ערכים, תכונות שאייל לא יכול לסבול. אולם, המציאות היתה שונה.
בכיתתו (שהתמחותה הייתה פיזיקה - מתמטיקה) התגבשה חבורה נהדרת של בני-נוער
רציניים בעלי ערכים, אנשים כלבבו.
שנתיים אלו ב"תיכון המקיף" ברמת השרון תרמו הרבה להשלמת העיצוב העצמי שלו
כאדם וכאיש חברה. תוך שהצטיין בלימודי המדעים הרחיב את תהום התעניינותו גם
במקצועות ההומניסטיים, כגון היסטוריה, ובכל אשר פנה - הצליח. בחבורה זו ניהל ויכוחים
ארוכים על נושאים אידיאולוגיים, פוליטיים וחברתיים. ויכוחים שלא היו מביישים בלהטם
והעמקתם את בני הדורות שקדמו לנו בחלוציות ובציונות. למרות שנטה לזלזל בעניינים
חומריים, בשעשועים ובידור קל, הרי בכל זאת היה נער אופטימי שידע ליהנות ולשמוח
בדרכו שלו. עיקר אהב לטייל והיה הרוה החיה בארגון וניהול טיולים רגליים בפינות
שונות של הארץ.
נאמן לדעותיו, התנדב ל"משמר האזרחי" וביצע את שהוטל עליו במלוא המסירות
והאחריות, כמו כן, התעניין מאוד בנושא "יהודה ושומרון" וביוזמתו האישית הצטרף מדי
פעם לצעדות באזורים אלה, כדי להמחיש ולהדגיש את אמונתו כי זוהי ארץ-ישראל
האמיתית. למרות היותו עדיין צעיר לדבר, השתעשע לא פעם ברעיון של התיישבות
ומגורים בחבל ארץ זה.
את בחינות הבגרות סיים בציונים מעולים, אך לא יחס לזה השיבות מיוחדת, זה היה
כמעט מובן מאליו, כי אייל ממש אהב ללמוד ולקנות דעת, והתוצאות היו צפויות. בזמן
שנותר לו עד הגיוס החליט לעבוד. והיו רגעים בהם, אולי, קינא מעט בחברים שיצאו
למסעות בחו"ל, אבל נאמן לדרכו החליט לעמול, לחסוך ולאחר תום השרות לצאת לטיול
ארוך במימונו העצמי. ואכן, חלק מהתקופה של טרם הצבא בילה בבקעת הירדן כפועל
בהקמת גדר הביטחון ואת יתרת הזמן הקדיש לטיולים בארץ ולרביצה רגועה על שפת הים
- מעין ניצול של ימים אחרונים ללא עול ומשמעת.
לגבי השרות בצבא - התלבט. כישוריו הבולטים אפשרו לו בחירה, הוא חיפש אתגר. הוא
הגדיר לעצמו אתגר זה כאינטלקטואלי ולא של יכולת גופנית. לאחר בדיקה ולמידה החליט
לא ללכת לקורס טיס עם כל "שמנה וסולתה" ובחר בחיל התותחנים. הוא השתכנע שזהו
חיל קרבי, בו יש לקצין (והיה ברור לו שיהיה קצין) תפקיד המשלב ידע מקצועי רב עם
פיקוד על אנשים, עם הזדמנות לחנך ולהנהיג. היה זה די אופייני לאייל שהיה בעל כושר
חשיבה עצמאית מעמיקה, שהעריך תמיד יותר את " עבודת הראש" לעומת "עבודת
רגליים". מבחינת פיתוח כישוריו הגופניים לא התאמץ מעבר לנדרש. גם בתיכון וגם בצבא
עשה כל מה שצריך כדי "להיות בסדר" בתחום הספורט והאימון הגופני; מה שצריך, לא
יותר.
מאז התגייס עקבנו אחריו בגאווה מוסתרת ובהרבה נחת. הוא עבר משלב לשלב בצורה
היפה ביותר כאשר תמיד הוא משקיע את מלוא רצינותו במסירות, באחריות ו"בלי
חוכמות". היה חייל טוב ונאמן לרוח הדברים. תמיד התמרמר באוזני על כל תופעה של
רשלנות או חוסר אחריות שגילה אצל חבריו או מפקדיו ובלבו גמר אומר שכאשר הוא יהיה
מפקד - אצלו לא כך יהיו פני הדברים.
עם גיוסו, כאשר למעשה עזב את הבית, השתנה גם יחסו לבית זה ולמשפחה. הוא הפך
פתאום בוגר מאוד, השיל מעליו באחת את כל תופעות הנערות המחוספסות.נפתח יותר
באופן אישי כלפי אימו, אביו, האחות והאח. בבואו לתופשה דיבר, סיפר, שיתף אותנו
בחוויות; היה חם ואוהב, ידע להעריך כל נוחיות או שרות שמצא בבית. הראה לנו כי טוב לו
לבוא אלינו הביתה ולמרות שלמעשה בכל תקופת שרותו היה מגיע תמיד עייף ורצוץ, מצא
זמן גם לנו, גם לחברים וגם לישון, הרבה לישון.
תמיד הסתפק במועט, בעיקרון. היה רוטן על כל מותרות שהרשינו לעצמנו, היה סבור
שזה בזבוז מיותר. לא דרש לעצמו דבר, בגדים, בידור והיה מסתדר עם משכורתו הצבאית.
שוב בעיקרון סרב לקבל כסף נוסף. מה שבכל זאת שימח אותו הייתה המכונית. כשעמדה
לרשותו, בחופשותיו הקצרות, רווה נחת וטיפל בה בנאמנות.
עם התבגרותו, תוך שרותו, החל גם להתבלט טעמו האישי בתחום האמנויות היפות.
אמנם זמן פנוי לא היה, אבל בכל זאת - המשיכה לספרים טובים, בחירה אישית של תמונות
לקישוט החדר, תקליטים שאהובים. זכור לי עד כמה נהנה כשהזדמן לו פעם ללכת
לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות. לא עלה בדעתנו אז כי אי שם,
בסתר, אייל כותב שירים. הדבר כאילו לא "הסתדר" עם דמותו השקולה, ההיגיון הצלול...
ידענו כי יש לו כושר ביטוי מצוין בכתב, אבל לא חשדנו בשירה... רק לאחר מותו גילינו
בתחתית מגירותיו כמה שירים מלאי רגש מסתורין, ומי יודע מה עוד נעלם מאתנו?
מעניין לספר על יחסו להמשך הלימודים לאחר שיגמור את השרות. היה ודאי בעינינו
שהוא, שאהב וידע ללמוד, ימשיך ואולי אף ירחיק לכת בעולם האקדמאי. אולם אייל נמנע
בעקביות מלדון בכך. בכל פעם שהנושא עלה, היה צוחק ואומר: למה לי להחליט עכשיו?
קודם אגמור את השרות ורק אחר-כך אחשוב מה ברצוני ללמוד.
אחרי כמעט שנתיים של מאמץ קשה ורצוף בקורסים מפרכים (שבכולם הצטיין) וביחידה
קרבית, זכה בדרגת הקצונה. המעמד היה חגיגי ומרגש לאייל ולנו. המשפחה התאספה,
ברכות, חיבוקים, צילומים. למעשה, - הצילומים היחידים הברורים שנותרו לנו מאייל
בתקופת שרותו הם ממעמד זה.
מאז שהיה לקצין בגדוד, נרתם אייל לתפקיד בכל מאודו. לא הכול ידענו אז. ורק לאחר
נפילתו שמענו מחייליו ומחבריו עד כמה בלט כמפקד, כ"מקצוען", כמחנך ש"נאה דורש
ונאה מקיים", כמי שדאג לחיילים ואהב אותם באמת. גם כשהיה מגיע לחופשות (שכה
קצרות היו) היה עוד נוסע לבקר בבתיהם של חיילים בעייתיים או כאלו שנפקדו מהיחידה,
כדי לשכנעם לחזור. בשעת לילה מאוחרת, במוצאי שבת, כשהיה חוזר מחבריו היה

לפעמים יושב ומחליף איתי "חוויות צבאיות", מספר על קשיים, שואל, מחפש תשובות
לבעיות טכניות ומבצעיות, מתייעץ איתי כבר-סמכא.
בערגה ובכאב אני נזכר בשעות אלה, כשלפני ניצב פתאום נערי אייל - והוא אדם בוגר, גבר
רציני ומעמיק, ועל כתפיו הוא עומס אחריות והרגשת שלימות אמיתית... עמוק בלב הייתי
אומר לעצמי: היכן כל הדיבורים על התנכרות, על "פער דורות" ? הנה בני גדל והיה לאיש
והוא בדיוק כפי שרצינו כפי שקיווינו, אמו ואני, שיגדל ויהיה...
קידומו בצבא היה מהיר ולא שגרתי. מפקדיו הכירו באיכותו. חיש מהר היה לצעיר
המדריכים בבית-הספר לקציני תותחנים, וגם שם בלט בבקיאותו, במחשבתו הצלולה,
ביסודיות, בכושר להסביר וללמד. שם גם התבלטה, כמו קודם, צניעותו. אייל היה עניו בכל
דרכיו בצבא, כמו גם בבית-הספר. מעולם לא ניצל את הצטיינותו, להיפך, אייל היה
אנטי-תזה למושג העממי "שוויצר".
נסתרות דרכי האל. בגלל שהצטיין כמדריך, נבתר לצאת לתפקיד מבצעי בגבול הצפוני
ובמילוי תפקיד זה מצא את מותו.
בימי המתח, באפריל 1982, היינו שנינו במדים, שנינו עסוקים בתכנונים והכנות למבצע,
אם יתקיים. אייל מצא הרבה חידוש וסיפוק בתפקיד הנכבד שהוטל עליו, ואני עקבתי
מרחוק אחר מעשיו. משום מה, היה ליבי שקט לגביו. הייתה בי הרגשה כי אם תפרוץ
המלחמה הזו, ולראשונה נלחם שנינו יחדיו, באותה גזרה ממש, הרי כאילו אני
ותיק-הקרבות אגונן עליו. ואם נגזר מלמעלה שמישהו ייפגע, הרי ברור היה לי שאני אהיה זה
ש"תורו" יגיע... אכן, נסתרות דרכי האל.
בחג הפסח, בערב ה"סדר" הגיע לחופשה קצרה מאד. במין דחף נסתר נלחם על כך, הצליח
לקבל רכב, ולמרות שאת ה"סדר" כבר אחר, הרי בכל זאת הגיע ושהה עמנו ועם סבו וסבתו
מספר שעות, ואחר - מיהר לחזור. דרך נס גם בחג השני של פסח הגיע הביתה והיה עמנו -
יום אחרון בבית. זו הייתה פרידתנו מעליו. למחרת החג עם בוקר נסע עמי לתל-אביב, שם
חיכתה לו הסעה בחזרה לגבול לבנון. כך בחטף, בצד הכביש הסואן, נפרדנו לתמיד.
עוד הצליח לטלפן הביתה פעם אחת ולספר כי ביום רביעי הוא משלים את תפקידו ויורד
לבסיס, אך באותו יום רביעי, שבוע לאחר הפסח עלה רכבו על מוקש המוות. בהיותי ב"חדר
המלחמה" של פיקוד הצפון, נודע לי דבר האסון- שעה ארוכה עוד רחף הספק, שמא? שמא?
אך כל תפילותיי באותה שעה לא נענו. אייל בני נפל חלל.
ביום הולדתי, במלאות לי 46 שנים, הבאנו את בננו האהוב אל מנוחתו האחרונה.
במו ידי אלה אחזתי בכוח באת, וכאחוז רוח עוועים הטלתי את העפר. מי ייתן מותי
תחתיך, בני.
ביום העצמאות ה-34 של מדינת ישראל התכנסנו שוב, ידידים ואוהבים רבים, ליום
השבעה, והייתה בכך איזו סמליות נוראה.
לא זכה בני באריכות ימים. לא זכינו לראותו מקים בית בישראל, מביא למימוש את כל
היכולת הטמונה בו את כל כישרונותיו; אולם, חייו אשר הי אתנו, כראוי חי אותם. בחייו
הקצרים הספיק להאיר הדרך ולהראות דוגמה לצעירים ולמבוגרים ממנו.
הנה כי כן, בן שכולו חג היה אייל. צירי לידתו בראש-השנה, ביום הכיפורים הובא בברית
ובחג האביב נפרדנו ממנו לעולמים, וטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים. ביום הולדתי
הבאנוהו למנוחות וביום העצמאות בכינו לו ב"שבעה". ומעתה, יום ליום לילה ללילה בימי
חול ובימי קודש - זכרו של אייל עמנו - לא ימוש.
 
סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT