ספריית בית התותחן, עדותו של משה בוגין ערב יום הזיכרון תשס"ב בכפר פינס קרב לטרון, בוג'ין. משה


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : עדותו של משה בוגין ערב יום הזיכרון תשס"ב בכפר פינס קרב לטרון
מספר פריט: 491
שנת הוצאה: תשס"ב
  סיווג הפריט: מאמר   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון
הערות: עדותו של משה בוג'ין ערב יום הזיכרון תשס"ב בכפר פינס

קרב לטרון.

בשעות הבוקר המאוחרות, יום א' 23.5.48, יצאנו שתי פלוגות מגדוד 32 ליעד בלתי ידוע. לקראת ערב הגענו לקיבוץ חולדה, התמקמנו בחורשה והצטרפנו לחטיבה 7 שהייתה ערוכה ומוכנה לקרב, שהיה אמור להיערך עוד באותו לילה, למרות שאנו לא ידענו דבר וחצי דבר על הפעולה ועל טיבה. רק בשעה מאוחרת יותר התקבלה ההודעה כי הפעולה נדחית.
למחרת בשעות הערב כונסו כל החיילים מהיחידות השונות שישותפו בקרב ונמסר כי יעד הפעולה מרחב לטרון והתוכנית פריצת הדרך לירושלים הנצורה. הידיעות המעודדות על מטוסים, תותחים ונשק כבד אחר שישותפו במערכה ויעשו את עיקר העבודה שיפרה את מצב הרוח, הרימה את המורל ונטעה בלבנו אמונה בהצלחת המשימה. מיד אורגן הכוח וצויד לקראת המבצע. אמצעים רבים היו חסרים ובעיקר בלט המחסור במימיות לשתיה וחומרי חבישה. בשעה 22.00 היה כבר הכוח מוכן ליציאה, אך לוח הזמנים השתבש ואנו ישבנו באוטובוסים צפופים ודרוכים קרוב לארבע שעות ממתינים לשעת היציאה. רק בשעה 02.00, כשעתיים אחרי חצות התקבלה הפקודה ויצאנו בשיירה ארוכה בכביש מסמיה לטרון. כשני קילומטר מלטרון מקום בו מתעקל הכביש ירדנו מן המכוניות והתקדמנו ברגל בטור ארוך מאוד לעבר היעדים. פלוגה בי הובילה בראש הטור ומחלקתנו, מחלקה אי מחלקת החוד, נעה ראשונה לכיוון היעד. רעש מנועי המכוניות נשמע כנראה היטב בעמדות האויב והתגובה לא איחרה לבוא ומיד עם הירידה מהמכוניות נורו פצצות תאורה שהאירו את כל האזור והחלה הפגזה דלילה לא מטווחת. ליד מחנה העצורים לשעבר הכוח התפצל: חטיבה 7 פנתה ימינה והמשיכה לכיוון דיר איוב, ושתי הפלוגות שלנו המשיכו ישר לכיוון המנזר והכפר לטרון השולט על כל הסביבה. בעוד אנו קרבים לכביש ירושלים השחרחר והמתפתל נפתחה לעברנו אש תופת מכוונת וממוקדת של תותחים, מרגמות, מקלעים כבדים ונשק קל שליחכה את השדה הפתוח בו נמצאנו ואילצה אותנו להשתטח על האדמה. היה ברור כי האויב גילה אותנו ולרוע מולנו ממש בקרבתו בשטח פתוח ומדרון חשוף נשכבנו מיד ונצמדנו לאדמה מנסים לתפוס מכסה בשטח. הכדורים ריצדו לידינו כטיפות גשם ביום חורף סוער. צעקות הנפגעים נשמעו מכל עבר וחובשים עבדו כמטורפים תחת אש איומה, כבר אז חששנו כי ההתקפה נשברה.
לפתע הרגשתי חבטה איומה עת התרוממתי מסיבות בלתי ברורות, עם הפגיעה הוטלתי בחוזקה רבה ארצה ודם רב זב מראשי מבלי שאבחין בכך עקב החשכה. ראשי הסתחרר גלי חום וגעה קרה הציפוני בחילה, חולשה, רעד צמרמורת חלפו בכל חלקי גופי ורעש אדיר הנשמע כצלצול פעמונים החריש את אוזניי. כשנוכחתי כי בגדיי ספוגים בדם נתקפתי פחד וחרדה וצעקתי בשארית כוחותיי "נפצעתי". המום ומטושטש לחלוטין חסר אונים שכבתי על האדמה בעיניים עצומות וחיכיתי לסוף המר. סמוך אלי נלחם בחור צעיר בשם רמי אשר שמע את צעקותיי, מיהר אלי ותחת אש כבדה טיפל בי במסירות ובגבורה הרגיע וטלטל אותי מספר פעמים.

הוא החל גורר אותי אחריו. הבלתי יאומן התרחש, פקחתי את עיניי, התעוררתי מחדש לתחייה והאמנתי כי אכן אני חי ורצון חיים אדיר החל פועם בקרבי. מאוד רציתי אז לחיות הזדקפתי, נעמדתי על רגלי והתקדמתי בעקבותיו באותם דקות הארוכות והגורליות. שעה שרמי הסתכל וטיפל בי התקבלה הפקודה לנסיגה כוחותינו עובו את השטח ואו שנינו נותרנו בודדים עם הפצועים קשה שלא היה בכוחם לנוע במאמצים וקשיים רבים הצלחתי בעזרתו של רמי לסגת משדה הקטל לכיוון המשוער של הפלוגה. במשך התנועה רמי עודד אותי תמך בי וסייע לי להתקדם למרות מגבלותיי. בינתיים הייתה כבר שעת דמדומי בוקר, השחר החל להפציע הערפל הכבד נמוג ועם אור ראשון היינו שנינו גלויים וחשופים במחצית הדרך בין הפלוגה שלנו שהתמקמה מאחורי הרכס ונכנסה לקרה אש עם האויב, לבין מחלקתנו, מחלקת החוד, שתפסה מכסה בערוץ הודי מתחתינו. מיד לאחר שהתגלינו בודדים בשטח נפתחה לעברנו אש מעשרות רבות של כלי נשק. רמי הציע לי לרדת מיד אל המחלקה בערוץ הודי והוא עם נשקו ומכשיר הקשר שהיה צמוד אליו, כל מהלך הקרב, טיפס במעלה הגבעה להצטרף לפלוגה. הספקנו להיפרד בלחיצת יד ומאז איש לא ראה אותו יותר. למרות חולשתי והרגשתי הרעה עקב הפציעה ואיבוד דם רב, פרצתי בריצת עומק בקפיצות דילוגים וזיגזגים לעבר המחלקה וואדי, כשאש האויב דולקת בעקבותיי. מפעם לפעם כשלתי ונפלתי כשכדורי האויב שורקים ומזמזמים סביבי כנחיל דבורים. נפצעתי שנית מכדור שפגע בי באזור הכתף וצרור כדורים שפשף את צווארי, חברי וואדי עודדו אותי בקריאות רמות וחיפו עלי עד שהגעתי למחלקה וואדי. כבר היו מספר פצועים אני נכבשתי שנית טופלתי וצורפתי אליהם. מאז שעות הבוקר שרר חמסין כבד שהתיש את הלוחמים הצמודים לקרקע, בעיית המים החריפה, המימיות המעטות נוצלו רק למקרים קשים במיוחד. אורחים בלתי קרואים, הברחשים נטפלו אלינו בהמוניהם ונדבקו לפצעים המדממים. העקיצות והזמזומים הטרידו אותנו מאוד ולא נצמא כל פתרון למכה הזאת.
במשך כל שעות היום, היינו נתונים לאש תותחים, מרגמות ונשק קל, היו אלה שעות של חום לוהט והפגזה כבדה והפצועים שיוועו למים. השרב הכבד רק הלך וגבר ומים ומזון כמעט לא היו ברשותנו. התנהגות אנשינו וואדי הייתה למופת, הפצועים לא העיקו על חבריהם הלוחמים ונשאו את כאביהם בדומיה ובסבלנות, אומנם העייפות השרתה אדישות אך עדיין האמנו כי אפשר להיחלץ ממלכודת האש, צריך רק להחזיק מעמד עד שעות הערב ואז נצליח לחמוק בחסות החשיכה.
הערבים ניסו פעמים רבות לחצות את כביש ירושלים, להסתנן לערוץ וואדי לעבר המחלקה, אך נהדפו מפסגות הגבעות שמסביב. צלפו בנו במדויק כשהסלעים המעטים משמשים לנו מכסה ומסתור מפני הכדורים והפגזים. אנו נצמדנו לקירות ודפנות הוואדי נאחזנו ממש בציפורניים מבלי יכולת לווו. כל תנועה או תזוזה קטנה מיותרת עלולה לגרום להרג או פציעה. אש האויב הייתה כה מחושבת ומדויקת עד שרק חייל אחד בודד הוצב בתצפית בעוד יתר הלוחמים התחפרו התקבצו והרכינו ראשם בין ידיהם להגנה וירו רק בשעה שהאויב התקדם לעברנו, מצבינו הלך והחמיר, ערבים כיסו את השטח באש חוקה ומספר הנפגעים הלך וגדל. לעולם לא אשכח את השריקות המחרידות של הכדורים שפגעו וניתזו מהסלעים והקפיאו את הדם, ואת זמזום הברחשים וזעקות הפצועים שהתערבבו זה בזה וזעזעו את הלוחמים. בשעה 13.30 השתררה לפתע דומיה כללית ונפסקה פעולת הירי משני הצדדים, היינו בטוחים שחל מפנה במהלך הקרב והגיעה תגבורת. מפקד המחלקה
הכין את הלוחמים כולל הפצועים להמשך ההתקפה. לאכזבתנו הבחין מאוחר יותר מפקדינו בכוח אויב גדול המתקרב לעברנו מאזור הגבעה שם פעלה במשך היום הפלוגה. נראה היה כי כוחותינו נטשו את המוצב והותירו אותנו בודדים ומנותקים בערוץ הוואדי בקרבת היעד. דקות ספורות לאחר מכן מצאנו עצמנו כפים על ידי כוחות אויב גדולים המתקרבים לעברנו מכיוונים שונים ומאיימים על חיינו, למרות שהסיכוי לסגת בתנאים קשים אלה ולהישאר בחיים שואפים לאפס, החליט מפקד המחלקה על נסיגה מיידית ונטישת הפצועים בשטח. חיילי המחלקה החלו מסתננים בריצה ובדילוגים אחד אחרי השני לעבר שדה החיטה המרוחק מהוואדי כ- 300 מטר בערך. שטח פתוח וחשוף, שמי שהצליח לעבור קטע מסוכן זה בשלום ניצל, וחייו ניתנו לו במתנה. הערבים חסמו באש עזה את היציאות מהוואדי, רבים נפגעו בעת היציאה ולא הצליחו להיחלץ ולהצטרף אל חבריהם. בעת הנסיגה שכבתי פצוע בעברו השני של הוואדי, מקום בו רוכזו הפצועים, הייתי בין האחרונים שפינו את המקום. הייתי חלש, תשוש ומפוחד, הרעב והצמא הציקו לי מאוד, מאז אתמול בערב לא באו אוכל ומים לפי, העצבים התעוררו וכאבים עזים החלו תוקפים אותי הולכים ומתגברים. כוחותיי הלכו וכלו אך למרות הכול גררתי עצמי סנטימטר אחרי סנטימטר כי ידעתי והבנתי שכל מי שייכשל, יסטה מהדרך או לא יהיה בכוחו לנוע לא ישרור ולא יישאר בחיים. במאמצים על אנושיים חלפתי על פני השדה הפתוח והחשוף וחדרתי אל תוך שדה החיטה. חברי הנסוגים לפני יצרו בזחילתם שביל כבוש ואני זחלתי בעקבותיהם באיטיות רבה כשאני שומע מקרוב את קולות הכפריים הבוזזים את חללינו. תוך כדי וחילה מעייפת וקשה אני לא מאמין למראה עיניי כשאני מבחין בנשקו של מפקד המחלקה נערץ בצד נתיב הזחילה שלי. הנשק היה מסוג טומיגן, שהיה יחיד במינו ויקר המציאות, נטלתי את המציאה וציפיתי לרגע המיוחל והמאושר כאשר אחזיר את הנשק לבעליו ואקנה את עולמי. זחלתי בקושי כמה עשרות מטרים כשהנשק חבוק חזק בזרועותיי וחרף כל המאמצים והרצון הכביר, כוחותיי בגדו בי ולא עמדו בניסיון ונאלצתי בצער רב להיפרד מהנשק היקר. הייתי ממש בודד בשדה והתקדמתי בזחילה לבל אתגלה. לאחר מספר דקות שמעתי לפתע אנחות מתוך השדה והתקרבתי למקום וגיליתי לתדהמתי את מפקד המחלקה (ג.ע. אריק שרון) שוכב פצוע כשדם רב זב מבטנו, הוא שכב על גבו והסתכל בעיניים בוהות על הנעשה מסביב ופולט מידי פעם לעברי, ברח, הימלט, תשאיר אותי לבד, היה לו קשה לזוג ממקומו בגלל פציעתו הקשה וכאביו העזים. למרבה הפלא מרגע שראיתיו מוטל לפניי פצוע, גופי נטען מחדש בכוח בלתי מוסבר, כוחותיי חזרו אליי, הכאבים העזים חלפו, ונרעב והצמא נעלמו כלא היו והפחד והחרדה היו ממני והלאה. למרות בקשותיו החוזרות ונשנות כי אברח והשאירו לנפשו סירבתי הפעם למלא את רצונו ובכוח רב ובמאמצים משותפים הצלחתי להעמידו על רגליו, אך עקב כאביו האיומים לא הניח לי לגעת בו. אט אט הוא התאושש במקצת ויחד התקדמנו בזחילה והליכה שפופה בהתאם לנתונים של שדה החיטה כשמטרים ספורים מאתנו נראו הערבים המזוינים בוזזים ורוצחים את הפצועים שלנו. בהינף יד ובכדור בודד יכלו לחסל את שנינו. הוחילה וההליכה המשותפת נמשכה מספר שעות וכשהתרחקנו מאזור הקטל יצאנו משדה החיטה והתקדמנו בהליכה זקופה ובצעדים מדודים כשאנו תומכים זה בזה. בדרכינו טיפסנו על טרסות גבוהות ועוקפים שדות בוערים שהוצתו מפגזי האויב. השדות הבוערים והדליקות המתפשטות ומבנה פני השטח הקשו מאוד על התנועה וכל אחד משנינו תרם את
חלקו כדי לשרוד. מפקדי היה פצוע בחלקו התחתון של הגוף, ואילו אני בחלקי העליון. אני הפעלתי את ידיי ורגליי הבריאות, הובלתי ותמכתי בשותפי לדרך, ומפקדי הפעיל את ראשו ועיניו, ובעזרת המשקפת שהייתה תלויה על צווארו כיוון וניווט בדרך נכונה, והביא אותנו לחוף מבטחים. שנינו למעשה השלמנו זה את זה כגוף אחד בריא ושלם ורק אודות לכך נשארנו בחיים.
הנסיגה של כוחותינו הייתה מבוהלת ובלחי מסודרת. הלגיון הערבי הפגיז ביסודיות את דרכי הנסיגה באש מרגמות, מקלעים ותותחים. האדישות השתלטה על הנסוגים ומחריד היה לראות כיצד הפצועים מוכי שרב, הצמאים והרעבים הופכים אדישים ושלווים למתרחש סביבם. ראינו שיירות שנסוגות לעבר בית ג'יו, היה זה מחזה איום ונורא. ענני אבק ועשן היתמרו מעלה כתוצאה מפגזי האויב שנפלו בתוך קבוצת הנסוגים. האנשים צעדו באדישות איומה ומפעם לפעם נראה לוחם נפגע ונופל, אך הבריאים המעטים לא יכלו להתפנות ולטפל בפצועים חדשים. בחמסין יוקד ובחום לוהט המשכנו לסגת בכוחותינו הדלים מבלי להחליף מילה מפינו, כשחיילים רבים משוטטים בשדות, נסים על נפשם, חולפים על פנינו בריצה מבלי להיעצר ולהגיש עזרה ולהתייחס אלינו. לאחר הליכה יגיעה וממושכת כשכל צעד נראה לנו כצעד אחרון, הגענו שבורים ורצוצים בסביבות השעה 16.30 למקום הנמצא בין בית ג'ז לכביש לטרון מסמיע שם פגשנו מספר זחל"מים ששוטטו בשדות הלוך ושוב לחילוץ פצועים, הם הביאו אותנו, לאחר 12 שעות של ייסורים מאז הפציעה, ללא טיפול ובדיקת רופא, לבית החולים בצומת כפר בילו לקבלת טיפול ראשוני.
סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT