ספריית בית התותחן, תותחים מצחיקים שהצילו, דורקם.יואל


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : תותחים מצחיקים שהצילו
מספר פריט: 505
  סיווג הפריט: סיפור, סיפור
הערות:
ת ו ת ח י ם  מ צ ח י ק י ם  ש ה צ י ל ו

הפגישה הראשונה שלי עם תותח התחוללה בגיל שלוש, בעיר הולדתי קאסל שבגרמניה. אבא שלי, שהיה מבקר אמנותי בעיתון המקומי, הזמין אותי להצגת ילדים בשם "המסע אל הירח של פיטר הקטן", חרף מחאותיה של אמא שסברה שאני לא בשל די הצורך להפרדת עולם הדמיון מן המציאות. אמא הייתה בעלת השכלה בחינוך, והיא כמובן צדקה. באנו אל התיאטרון, אבא ואמא, אחייניתי רות ואני, הנס-לוטר הקטן . הייתי כמובן נרגש: פעם ראשונה בתיאטרון! המסך עלה ונתגלה מיתקן ארוך ומפחיד; נשמע רעש של ירי, דמות דמוית ילד נפלטה מלוע התותח ואני מיד תפסתי שחלה כאן טעות איומה: כיצד יוכל הילד המסכן לחזור לכדור הארץ, אל הוריו וידידיו, אל ביתו? תשובתם המחויכת של כל אחד מהורי היקרים כלל לא היה בה כדי להרגיע. השיבו לי כלאחר-יד, שפיטר "המסכן" כבר יידע להסתדר, ויהיה בסדר. עד עצם היום הזה אני דואג, שעל פני הירח השומם, הקפוא, מסתובב ילד אומלל שמחפש דרך כל שהיא לחזור אל כדור הארץ: טיסת הלווין "אפולו" עוררה בי תקוות ופניתי אל טייס החלל, אבל הוא טרח להסביר לי שאין מקום לשניים בכלי שלו , אולי בטיסה הבאה – וכפי הנראה פיטר הקטן עדיין ממתין שם , רעב וצמא וחסר אונים.
עלינו ארצה, הורי ואני ב- 1944, לאחר שנות נדודים ובריחות של הרגע האחרון ממש, מגרמניה לצרפת שם גדלתי; מצרפת לספרד, אליה נמלטנו; ולבסוף ל"תחנה האחרונה", ארץ ישראל. התקבלתי לבית הספר המקצועי "טיץ" של עליית הנוער בקיבוץ יגור, שם למדתי מסגרות ומכונאות, וכמובן עברתי אמונים במסגרת הגדנ"ע . לאחר ה"שבת השחורה" של יוני 1946, בה לקחתי חלק פעיל בהתכתשות עם החיילים הבריטים ונשלחתי למחנה עתלית - הצטרפתי אל הורי בתל-אביב ונכנסתי לעבוד במוסך "שברולט" כשוליה למכונאות . אותה עת גם התגייסתי ל"הגנה" ונשלחתי לקורס מכ"ים גדנ"ע בג'וארה, וכעבור שנה לקורס מכ"ים חי"ש ליד שפיה. במוסך בו עבדתי יצרו בין השאר את המשוריינים לליווי השיירות , אשר נקראו לאחר מכן "הסנדביצ'ים". עקב כך, כאשר קרבה מלחמת העצמאות, הוכרזו כל העובדים במוסך שלנו כחיוניים ומרותקים למקום עבודתם, למזלי הוטל דווקא עלי להעביר את רשימת העובדים למטה ההגנה. בדרך, ברוב חוצפתי, פתחתי (בזהירות!) את המעטפה ומחקתי את שמי מהרשימה, כיוון שבכלל לא נראתה לי האפשרות שאשב במוסך בזמן שעמיתי יוצאים למלחמה. ככה זה היה אז, אך למען האמת והיושר יובהר שגם אז לא חסרו המשתמטים!
עם גמר הקורס הובאנו למחנה הקלט בקרית-מאיר, קבלתי את המספר האישי 10974 ולהפתעתי נמסר לי כי שובצתי , יחד עם תריסר בוגרי הקורס , לחיל התותחנים. תחילה סברנו שמדובר במתיחה (מי בכלל ראה מימיו תותח! ) אך במהרה הוברר לנו כי אכן עומדים להגיע ארצה תותחי-הרים 65 מ"מ ,מתוצרת צרפת, "המילה האחרונה" של סוף המאה התשע-עשרה. עד עצם היום הזה לא ברור לי כלל וכלל, במה זכיתי להיות מוצב לחיל הזה – אולי בגלל היותי דובר צרפתית , או סביר יותר בגלל היותי בן יחיד להורים ניצולי שואה?
בינתיים, עד להגעת הכלים וכפי הנראה לטובת שמירת הסודיות, הוצבנו למחנה אוהלים ב"רידינג" , שם ערכנו תרגילי סדר ועשינו הכרה עם מפקדינו ופיקודינו, רובם בוגרי יחידות בריטיות ממלחמת העולם השנייה, מיעוטם מצבאות אירופה המזרחית. אפילו כמה "שרידים" מהצבא האוסטרו-הונגרי התגלו במהרה כנכס אמיתי. אינני יכול לזכור את כל השמות, אבל מה שכן זכור לי הוא ,שהופיעו שם בין השאר "פיגורות" כמו שמואל אדמון , שקיבל את הפיקוד על החיל; יחזקאל גרינגלס , דן קלפטר (ברבות הימים דן חירם); רב-הסמל הציורי שלנו, דייג איש מכמורת בעל שפם מרשים, כיאה לדרגתו ולתפקידו ושמו יוסקה שפרנסקי – כולם תותחנים משופשפים משדות הקרב של מלחמת העולם השניה.
באשר לתותחים עצמם- הם הגיעו למרבה הצער ללא ציוד העזר, שהועמס על אוניה אחרת שהתעכבה בדרך . עקב העדרן של הכוונות המקוריות תרגלנו את כוונון התותח וצידודו באמצעות מצפנים, ואילו את ההגבהה, שקובעת את הטווח, ביצענו באמצעות "קלינומטרים" , מכשירים בהם משתמשים אנשי מע"צ בדרך כלל למדידות זוויות השיפוע בכבישים. גם ידיות דריכה, שרביטי ניקוי ושרביט להסרת פגזי-סרק לא היו בנמצא, ותהינו כיצד נצא לחזית במצב שכזה. לעת עתה תרגלנו את הירי בתותח – ללא תותחים, שנותרו חבויים עד לצאת הבריטים מהארץ. את התותחים עצמם פגשנו לראשונה ב-16 למאי , בחורשה ליד פרדס-כץ, שהפכה לבסיס צבאי. במבט ראשון הם נראו לנו די עלובים, כאילו נחלצו ממחסן גרוטאות (דבר שלא היה מאד רחוק מן האמת) ללא הכוונות המקוריות , בלי ידיות דריכה וללא עוד כמה אביזרים חיוניים בהחלט. במהרה אלתרנו פתרונות הולמים שעמדו במבחן בעת הצורך. לעזר רב היה לנו קצין תותחנים יהודי-צרפתי , לאון קאופמן, שצץ לפתע ולאחר ש"תודלק" בבקבוק יין או שניים, סייע לנו ביעילות להתמצא בכלים הלא-מוכרים הללו...באשר לטוראים (לכל תותח נחוץ היה צוות של חמישה-שישה חיילים) היה זה אוסף בינלאומי שלא יאמן של ישראלים ותיקים מכל העדות, עולים חדשים בעיקר ממזרח אירופה וכמה בלתי-מזוהים שעברו פעם ליד תותח ועל כן שובצו לחיל. כמובן הרכב מגוון שכזה יצר מעין "מגדל בבל" , בליל של שפות כולל עברית, אנגלית ואידיש . במהרה נוכחתי לדעת, שבעזרת עיקום קל של הגרמנית שלי אהיה מסוגל לתקשר עם כמעט כולם, ואכן אחד הנכסים שהבאתי איתי מהשרות הצבאי היה שליטת-מה באותה שפה עתיקה.
הימים חלפו, שמענו שמועות על אודות קרבות לאורך הגבולות ובכל זאת הבנו שהמטה הכללי אינו מוכן לסכן את התותחים כל עוד האנגלים שולטים בדרכים. ב-15 למאי הוכרזה המדינה ונכנסנו לכוננות: לאן נישלח, כאשר בכל החזיתות משוועים לנשק , ובפרט נשק כבד? לבד מאימונים "על יבש" לא זכינו לכל הכשרה מסודרת, הירי הראשון שלי, עד כמה שזכור לי , היה כבר בחזית. כמו כן זכור לי הלילה האחרון לפני היציאה לחזית, כאשר נמסר לנו הרכב הסוללה שלנו . מה שנחרט בזיכרוני הוא ההרכב האנושי והתעבורתי של הסוללה שכלל בשלב זה ארבעה תותחי-שדה (ולא שניים, כפי שנכתב בטעות בכמה פרסומים); תחמושת רגילה וחודרת-שריון; כמה מקלעים מסוג "ברן" , בתוך שקים מבד ברזנט , שנזרקו כלאחר יד על גבי המשאיות נושאות התותחים. התחבורה שלנו כללה 4 משאיות מעודפי הצבא הבריטי , בזה "סיקס ווילר" ג'י.אם.סי אחד, שתי משאיות פורד 4X4 ל- 3 טון , משאית דודג' ישנה, ג'יפ אחד משומש במצב רעוע וטנדר צבאי"fifteen hundred" במצב סביר, עבור הסגל. על הסיקס-ווילר ישב נהג תימני , בשם יעקב שרעבי, בוגר הצבא הבריטי ששמר על רכבו כמיטב המסורת הבריטית; על אחד הפורדים הופקד עולה חדש מגליציה ,בשם פרנקל, שזה עתה הגיע ולא הספיק ללמוד עברית, ועל כן צריך היה לתרגם לו כל הוראה לאידיש. ברגע האחרון, תוך כדי מהומת העמסת הציוד והנשק – בניגוד מוחלט לכללי הבטיחות הבסיסיים ביותר, נאלצנו להעמיס על כל משאית גם תותח, גם תחמושת וגם, מה לעשות ,גם את התותחנים – התברר כי חסר נהג אחד לקומפלט. הזדמנות פז שכזו אי אפשר להחמיץ ו"התנדבתי" לנהוג את משאית הדודג' , למרות שלא היה לי עדיין רישיון וכל ניסיוני בנהיגה הצטמצם להחזקת ההגה ליד הבוחן בנסיעות-מבדק לאחר תיקונים במקום עבודתי. פשוט התיישבתי ליד ההגה , עם רעד קל ברגליים , שילבתי מהלך תוך חריקה קלה והגשמתי חלום ילדות עתיק יומין. כעבור כמה קילומטרים על הכביש הראשי כבר חשתי בטחון והתחלתי ליהנות מהנסיעה, תוך ידיעה שפנינו לעמק הירדן, שם הדגניות נקלעו למצב נואש מול השריון והתותחים הסורים. אגב, לא ידעתי לאיזו צרה הכנסתי את הראש שלי, הבריא יחסית. תותחנים נוהגים לנוח בין ירי לירי ליד הכלי שלהם או תוך כדי מעבר מאתר לאתר. יצא מעתה שאני נהגתי בעת המעברים, שנמשכו תחילה ברצף כמעט מידי יום ביומו; בזמן הקרבות פקדתי על אחד התותחים; ובעוד עמיתי תופסים שינה קלה עסקתי בתיקונים קלים של הרכבים המצ'וקמקים שלנו. בשבועיים הראשונים של כניסתנו לחזית , לא זכור לי שישנתי יותר משעות בודדות. אכן צעירים היינו, עתירי להט וששים לקרב, בטרם שנדע את משמעות הדבר.
נסענו ונסענו , תוך כדי עצירות קלות מפעם בפעם לסגירת המרווחים שנוצרו בין הרכבים. כאשר עברנו במושבה יבניאל עמדו נשים וילדים לאורך הכביש וצעקו לנו בנימת תחנונים:"הצילו את דגניה!" משום מה זעקות אלו נותרו חרוטות עמוק עמוק בזיכרוני ואני חווה אותן עד עצם היום הזה כמו לראשונה. המשכנו לכיוון אלומות , התמקמנו בחורשת איקליפטוסים צפונית-מערבית וסמוך לקיבוץ . מסביבנו התרוצצו כל המי ומי של התותחנות העברית, כולל מפקד החיל ועוזריו, היועץ הצרפתי שכבר הספיק לתדלק ועוד אי-אלו מפקדים מקומיים שמסרו לנו שהטנקים הסוריים כבר הצליחו לפרוץ את הגדר החיצונית של דגניה א', התחמושת של המגנים שם הולכת ואוזלת, התמקמנו במהירות האפשרית , תוך כדי הפרת אי-אלו כללי זהירות ובטיחות אלמנטאריים. הקשרים מתחו כבל אל עמדת התצפית, קבענו את היצולים של תותחינו היקרים באדמה באמצעות הלמנים; השחלנו חבלים דרך הקנה של כל תותח ודרכנו אותם "היי הופ". נותר לטעון את הפגזים (בשלב זה הייתי מ"ס 2 בתותח מ"ס 3, אם אני זוכר נכון, ונפל בידי כבוד הטעינה לקראת היריה הראשונה).
בשעה שלוש-עשרה ועשרים דקות של היום החמישי, העשרים למאי 1948 – נורה הפגז הראשון של חיל התותחנים העברי. בהעדר כוונות וליתר בטחון נורה הפגז הראשון הזה אל תוך אגם הכינרת , ורק לאחר מכן אל הכוח הצבאי הסורי שהופתע לחלוטין (נמסר לנו מאוחר יותר שמישהו צעק: "ליהודים יש פצצת אטום!") ונסו בבהלה. מכל מקום קבלנו דיווח מעמדת התצפית הקדמית שלנו שפגענו במטרה וכפי הנראה התפוצץ מאגר דלק או תחמושת , דבר
שגרם לסדרת פיצוצי-משנה. אנשי דגניה נשמו לרווחה. הלכה למעשה, מילאנו אחר בקשתם של תושבי יבניאל: הצלנו את דגניה! חשוב לציין שגם תקלות אחדות לא נעדרו: כמובן התחמושת המיושנת גרמה לכמה יריות-נפל, שהצריכו כל פעם דריכה מחודשת בשיטת משיכת-החבל. אחד מאותם פגזים נתקע בקנה וסירב להיחלץ. הייתה סכנה של פיצוץ תוך כדי ניסיונות השליפה, אך ברור היה שלא ניתן לוותר על אחד הכלים . למרבה המזל נמצא צינור מתאים לקוטר התותח ויוסקה הרב-סמל האמיץ שלנו, לאחר שהרחיק את שאר החיילים, לא היסס לדחוף את הפגז הסורר החוצה. גם מכשירי הקשר שלנו גרמו ללא מעט צרות, אך הקשרים המנוסים שלנו התגברו על כל הפגמים. למחרת קבלנו הוראה להעביר שניים מהתותחים שלנו יחד עם הצוותים, לחזית המרכז – וכפי הנראה זהו מקור הטעות (המופיעה בכמה פרסומים) כאילו יצאו רק שני כלים לאלומות. כעבור ימים אחדים נקראנו להציל את קיבוץ גשר, לאחר שתחנת הכח בנהריים נפלה בידי הצבא העירקי-ירדני. אינני זוכר בבטחה אם קבלנו שני תותחים חלופיים לפני או אחרי המעבר לכאוכב-אל-האווה (כיום כוכב-הירדן) אולם נדמה לי שכאשר פתחנו בירי כבר חזרנו לסוללה של 4 תותחים. הגעתנו לכאוכב ב- 22.5 לא הייתה מהנעימות, סימני הקרב שהתחולל שם ימיס ספורים קודם לכן ניכרו היטב: מבנים הרוסים, דרכים משובשות ופגרי בהמות ריטושים פזורים על פני השטח , מדיפים ריח של מוות. נכנסנו בחיפזון לעמדות בחורשה קטנה ובטרם הספקנו להתארגן ולהתחפר במקצת חטפנו את "טבילת האש" שלנו מאשם של שני מטוסי "הווארד" שעשו להם מנהג קבוע של "ביקורי שכנים" מפוצצים. למזלנו הם לא דייקו והפצצות נפלו רובן בחלקה הסמוכה, שבה התכוונו תחילה להשתקע והשד יודע, מה הרתיע אותנו מכך.....ניסינו להפגין קור-רוח ומה-אכפת-לי, אבל זה לא עבד בכלל על האורחים הבלתי רצויים , שהכינו בעוד מועד "כיבוד עשיר" עבורנו. מכל מקום , מיד לאחר שהמטוסים הסתלקו , ואפשר היה לשער שיחזרו עם מטען נוסף, מיהרנו לבצע את משימתנו ולהתארגן למערכה הבאה , הפעם בגליל העליון. לפני כן אספר סיפור קטן אופייני לארצנו הקטנה.
בשנת 1998 יצאו חברי פל"מח-צובה הותיקים , מה שנקרא "חוג +65" לטיול בעמק הירדן , ובין השאר בקרנו בשחזור של נהריים שהקים עמרי שלמון מקיבוץ גשר (אגב, אתר מוצלח שראוי לבקר בו). תוך כדי סיור בהדרכת שלמה שלמון ז"ל, הוא סיפר לנו פרטים על הקרב על גשר במאי 1948 , כאשר הלגיון והעירקים כמעט והצליחו לחדור לקיבוץ, וברגע האחרון ה"נפוליונצ'יקים" בכוכב הירדן הנחיתו כמה פגזים , שאחד מהם פגע במצבור תחמושת שהתפוצץ והבריח את האויב. בו במקום סיפרתי לו, מי ירה אותם פגזים – וזכיתי לחיבוק "רטרואקטיבי" שאני מעביר עכשיו לכל העמיתים שלי בסוללה.
הקרב הבא שלנו נערך על רכסי הגליל העליון, במערכה על רמות-נפתלי בסוף חודש מאי. אינני זוכר פרטים מדויקים אבל ידוע לי שהשתתפנו באורח פעיל בכיבוש השני של מלכיה ונבי-יושע. אחר-כך הוזעקנו להציל את משמר-הירדן, שהייתה כבר מוקפת ע"י כח סורי שעמד לפרוץ פנימה. כאן עלי לציין פרט ייחודי של התותחנות הישראלית במלחמת השחרור: מקובל בעולם כולו שתותחים יורים במסלול מקושת, ממרחק של כמה קילומטרים, בהתאם לטווח האפשרי בנסיבות המסוימות – זאת, כאשר כח רגלי מוצב בקידמתו מגן על הכלים והלוחמים גם יחד. במשמר-הירדן לא הייתה כל הגנה מעין זו , באחד הקרבות מאוחר יותר, בגליל המערבי, ירינו אפילו בכוונון ישיר אל האויב תוך כדי "מבצע חירם". מכיוון שעד עצם היום הזה מתיישבי משמר הירדן טוענים שננטשו בגלל השתייכותם הפוליטית, ברצוני לקבוע שבעשירי ליוני המטרנו "מחרוזת" פגזים על הכוח התוקף והצלחנו לעצור את התקדמותו. אלא שכעבור כמה שעות , משהחל הגל השני , אזלה התחמושת של התותחים והוברר שמשאית אשר אמורה הייתה להגיע אלינו נשרפה בדרך, כפי הנראה עקב רשת-הסוואה שלא הוצמדה כהלכה ונגררה על הכביש. למען האמת , לא הצלחתי אף פעם לאמת אירוע זה ועל כן נותר כאן סימן שאלה. כאשר לבסוף הגיעו הפגזים המיוחלים כבר נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה ואנחנו מצאנו את עצמינו "חונים" בחצר של קיבוץ אילת-השחר, שם התקבלנו בחום ע"י חברי הקיבוץ ואפילו קשרנו קשרי ידידות עם בני , ובפרט בנות המשק.
כידוע נמשכה ההפוגה , רשמית מה-11 ליוני , אצלנו למעשה מה-15 ליוני ועד ל-9.7. לאחר מכן , למיטב זכרוני, העברנו את הכלים שלנו לחורשה ליד המושבה יסוד המעלה, בואכה חולתה. שם חוויתי משמעותו האמיתית של הביטוי "פחד מוות". אחד המטוסים אשר גילו אותנו (הילכה אפילו שמועה, שמסתובב בסביבה מרגל, שמשדר מידע לאויב) החליט לצלול עלינו תוך כדי ירי במקלע. ניתנה פקודה לפתוח באש אל המטוס באמצעות ה"ברנים" שברשותנו. הצרה הייתה שבתור תותחנים לא התיחסנו ברצינות ל"נשק קל" שכזה, אשר נשמר, יחד עם המחסניות, בתוך סוג של שקי ברזנט, שנהגנו להשליך בזלזול רשלני מופגן מן הארגז של המשאיות אל הקרקע, ובחזרה אל הארגז לפני התזוזה הבאה – שלא לדבר על ניקוי מזדמן של האבק שנצבר תוך כדי נסיעות תכופות בדרכי עפר. כעת נתגלתה התוצאה מה"טיפול" המעולה הזה: עמדנו אל מול מטוס שצולל לעברנו – והברן יורה בודדת , גם זה ב"גמגומים" – ומטוס האויב יורד עלינו! לא נעים, בלשון המעטה. מכל מקום למדנו את הלקח, הכלים עברו שיפוץ וניקוי יסודי ובביקור הבא של אותו מטוס נפתחה אש תופת לעברו מכל העמדות שבאזור, ולמרבה הפליאה והרינה המטוס נפגע והתרסק אל תוך חצרו של קיבוץ אילת-השחר. כמובן כל מי שלחץ על הדק של נשק כל שהוא ברדיוס שניים עד שלושה קילומטר מהקיבוץ טען שהוא אשר הפיל אותו – כולל כותב שורות אלו. נדמה לי שתחקירו של חיל האוויר לא הצליח לתת מענה חד-משמעי לשאלה, מי הפילהפילו את המטוס, ואולי מוטב כך.
הסוללה שלנו, שעברה בינתיים שורת קרבות מוצלחים , בין השאר הקרב על כפר-סאלד וניסיון הנפל לכבוש את ג'נין (שם התברר שהטווח של ה-65 אינו מספיק בשטח פתוח) הגיעה לבסוף לקראת ההפוגה השנייה ב-20.7 למחנה ג'למי, ליד צומת מגידו-טבעון, לצורך ארגון מחדש. בסוללה ובגדוד נערכו חילופים בפיקוד, את הסוללה שלנו "ירש" ד"ר באהם , ממנהלי מפעל "אתא" ואילו הפיקוד על הגדוד , ומאוחר יותר על החיל עבר לכוכב חדש שזה עתה הגיע מרוסיה, בשם גורודצקי. הוא זה שיזם את רעיון הרכבת התותחים שלנו על המשאיות, על מנת לאפשר ירי ללא הורדת התותח . הפטנט הזה נוסה במבצע "חירם" ולא זכה להצלחה מרובה, כמדומני בגלל חוסר יציבות מספקת של המשאיות שלנו. כמו-כן, כל תקר או תקלה של משאית השבית לנו תותח, כפי שאירע בעת כיבוש הכפר רמה , בגליל המערבי.
בעוד מפקדנו הדוקטור מנהל משא ומתן עם המוכתר ומבטיח לו חגיגית שאם לא יימסר תוך חצי שעה כל הנשק שבכפר, לא תישאר אבן על אבן בתוכו (כמובן זה היה איום סרק, לא עמדה בכלל לרשותנו תחמושת מתאימה למימוש האיום) , אותה עת עסקתי באלתור כל שהוא כדי להשיב משאית אחת, שתותח הוצמד אליה – למידה של ניידות, ולו איטית. בתקופה זו קבלתי דרגת סמל ועם שחרורו של קצין התחבורה הגדודי, ג'ק פרידמן עברתי לפלוגת התחבורה ולמעשה "התנתקתי" מהסוללה והפכתי לממלא מקום קצין תחבורה גדודי, תפקיד בו המשכתי עד לשחרור, בעיקר בבסיס החדש שלנו בחצור שליד גדרה. עוד יצא לי להשתתף במבצע "חורב" ובמבצע "עובדה", אולם כבר לא כתותחן אלא כנהג-מכונאי ופותר-תקלות . זמן-מה שהתעשתי ברעיון, לצאת לקורס קצינים – אך בסיכומו של דבר העדפתי להצטרף לקיבוץ הצעיר פלמ"ח-צובה, ולבנות שם את ביתי. כך גם התנתקתי מהחיל , למעשה לא היה באותם ימים מעקב אחר חיילים-תותחנים שהשתחררו , והחומר שנותר במטה נעלם – ניתן לנחש ש"הושלך לפח" ע"י עובדת ניקיון חרוץה יתר על המידה. רק בדרך מקרה הזדמנתי ל"בית התותחן" ונדהמתי לשמוע כי אין רשימות של חיילים ותיקים ובעצם קיים מעט חומר על תקופת ראשית החיל וחלקו המכריע, אני מרשה לעצמי לקבוע – בקרבות העיקריים של מלחמת תש"ח, כאשר אותם "נפוליונצ'יקים מצחיקים" הצילו לא פעם מתבוסה מבישה ואולי היוו את "לשון המאזניים" בתוצאות מלחמת השחרור שלנו.

יואל דורקם
קיבוץ פלמ"ח-צובה
1.6.2010 




ספרים/גליונות:
שם מספר
מצפור הוד אלומות 4627 חיפוש

סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT