ספריית בית התותחן, דפים,


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : דפים
מספר פריט: 563
מקום הוצאה: בחירת שנהשנת הוצאה: 1944
  סיווג הפריט: מאמר   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון
הערות: בינינו לבין עצמנו
- אמש בזבזתי לירה בעיר,
- ואני בזבזתי שתי לירות.
- ואני בזבזתי שלוש לירות!
להג של התפארות כזאת אנחנו שומעים בעמדות. המתפארים – רובם אנשים צעירים ובודדים אשר אינם יודעים מה יהיה אתם למחרת השחרור מהצבא, איפה יאכלו את ארוחתם הראשונה, איפה ילונו ומה יעשו. הסנוביות שבהווי הצבאי השפיעה עליהם לחקות חיילים אחרים ולשחק בצורה מוקיונית את התפקיד של האוסטרלים והאמריקאים שבמזרח התיכון.
קשה לתאר איך אפשר לשכוח אף לרגע אחד, כי בה בשעה שחיילים אחרים מחכים להם בשובם עם גדול ועשיר וארץ רחבת ידים, הרי עלינו יהיה מוטל להקים הריסות עם שלם שנחרב, והארץ הקטנה שלנו תהיה מוצפת רבבות פליטים שניצלו בנס, רבבות פועלים שנפלטו מהמשק הצבאי-המלחמתי ורבבות חיילים משוחררים. ואיך אפשר לדרוש מאחרים שיחשבו וידאגו לנו, בשעה שאנחנו עצמנו איננו מראים אות של מחשבה ודאגה.
שומה על החברים המתאימים לכך להסביר לצעירים שיחיו קצת בחשבון, הן בחסכונות והן בחפוש דרכים ותכניות לעתיד. הלא יש שבעשרות לירות אפשר לו לאדם ללמוד מקצוע, להכנס לקואופרטיב, לשיכון, להתישבות, או להציל ולהביא נפש קרובה לארץ, ועוד ועוד כיוצא בזה.
מ. ל.

דפים
עם זכר...
באהל- האוכל הגדול והאפל – מאזינים ל"פנת החייל", לזכר מרידת הגטו, וזכרונות עם הרהורים טראגיים תקפו את המאזינים. הרי כמעט כולם בודאי נתיתמו בשנים אלו! אפילה באהל, רק שני פנסי-נפט קטנים מאירים קצת. ליד הראדיו, ועל הספסלים לאורך כתלי האהל, בחורים יושבים – שותקים, רציניים, מי ראשו מורד, ומי מביט הצידה או לתקרה. פנים עצובים, דרוכים. כעדת אבלים בבית אשר יש בו מת. בודאי הרהר כל אחד בביתו, ואין בית אשר אין בו מת... חיילים יהודים בארץ נכר, אבלים על חלליהם בגיטאות. מישהו נזכר והעיר: "הנה עוד מעט חצי שנה שאנו פה". ושני מוסיף: חצי שנה של חיים בזבזנו פה". ושלישי בודאי חשב ולא השמיע: "והרי התגיסנו במחשבה לא לבזבז את השנים, אלא לפעול, ללחום, לנקום, להציל"... ובין היושבים גם כאלה שכך ממשיכים הם כבר שנה רביעית. אך גם בני השנתים הפסידו לא מעט מחייהם באהלים אלה.
מעט-מעט התעוררו המאזינים. הצ'יליסט משמיע נגון של הרבי מבראצלאב, והקהל במועדון "מנורה" בירושלים מצטרף לשירה. מצטרף גם הקהל באהל פה, יותר ויותר. וכן בודאי באהלים רבים אחרים, כאן, במצרים, בבירות, בעיראק, אולי גם באיטליה. וגם בחדרי-אוכל רבים במשקים שבארץ. ולרגעים אחדים נדמה כי הנגון מתנגן ומנסר בכל חללו של עולם,וכי בכל מקום שומעים גם את המלַוים, גם מפה, גם ממצרים, גם מבנגאזי, גם מאיטליה. יהודים שרים שיר חסידי, יהודים נזכרים באבותיהם בעיירות ובערי הגולה, בדבקותם, בהתלהבותם ובאמונתם, באבותיהם אשר ה י ו , ה י ו פעם... אשר א י נ ם עוד... אשר הועמדו ליד קברים עצומים ונקצרו במכונות יריה; או הועלו בקרונות-רכבת ונחנקו בסיד רטוב; או הוכנסו לתאי-גזים וכעבור רגעים אחדים הוצאו הגויות שלהם והושלכו לתנורים ענקיים לשריפה...
וכשנסתיים הניגון – קמים אחד-אחד ומסתלקים איש לאהלו, למטתו הקשה, דומם, באפילה. והנה ריק האהל הגדול. רק שנים-שלושה נשארו, כותבים מכתבים ליקיריהם בארץ, מביעים געגועיהם וכיסופיהם לַבית, אשר לא תורגש בו כל כך האפילה, הבדידות והיתמות הזאת עם זכר קדושי הגיטאות...
ביום חופש
טיול לא נערך אותו יום ובליתי את "החופש" במחנה, כבכל שבת. אחרי הצהרים תקפני היצר לצאת העירה, לאחר ימים רבים שלא יצאתי כלל. כתַתי רגלי למעלה משעה בסמטאות העיר, בחום ובמחנק גדול. חזרתי ל"מרכז" העיר והתחלתי לחפש – מכונית צבאית שאפשר להסתלק בה מיד למחנה: השממון הצפוי נראה כבר בעין... אך הנה ק. ; הוא רק עכשיו בא ואינו מניח לי להסתלק. התחלנו מכתתים רגלינו יחד. שתינו לימונד בי.מ.ק.א., והלכנו – מרחק לא קטן – אל מועדון החיילים; שם שתינו קפה, קנינו סיגריות, וחזרנו אל המרכז. נכנסנו אל "המכון הבריטי" ונזדמן לנו לשמוע קונצרט-תקליטים – מוסיקה אנגלית משעממת. ושוב עמדנו בככר המרכזית והרהרנו: לאן נלך? נכנסנו למסעדה ויצאנו: מוטב שנלך למסעדה שניה. אך גם זו לא משכה את לבנו. לבסוף נתמלאנו מרץ ונסענו אל מסעדה פיקאנטית: שמה – "באלאלאיקה"(עלשום ששרים ומנגנים בה שירים רוסיים), ומקומה מחוץ לעיר!
מצאנו חדר לא גדול, מלא חיילים אנגלים, מהםאחדים שראינום גם אותם כמעט בכל המקומות שעברנו אנו אותו יום; גם הם משוטטים ומחפשים. אכלנו ארוחת ערב ושתינו כוס יין, שירים רוסים – לא בבאלאלאיקה ולא בהרמוניקה ולא בזמר – לא שמענו. ראשית, משום שהאנגלים "השתלטו" על כל הכלים של הג'אז ונגנו בלי הרף כל מיני "סוינג"; שנית, משום שהאשה בעלת הבית, הזמרת והמנגנת הרוסית – אשה קטנת-קומה ושחורת-שיער – אינה במצב של שירה כלל: כריסה בין שניה... ותינוקת בת שנתיים מתהלכת יחפה על רצפת החדר המלא אורחים; וכשהוצאה אחר-כך משם - נשמע כפעם בפעם קול בכיה מן המטבח, ועורר רחמים רבים. נכנסנו בשיחה עם האשה, ברוסית, והנה הרוסית שלה רצוצה ומגומגמה – נראה שמעולם לא היתה ברוסיה; אפשר יהודיה היא מעיירה פולנית קטנה, אפשר בולגרית היא... האנגלים "עובדים" בתוף ובמצלתים, בפסנתר ובאקורדיון, מתחלפים מזמן לזמן, וחבריהם שותים, אוכלים פלחי תפוחי זהב – ועומדים על המקח עם המגישה, מדי הביאה את החשבון.
ישבנו, ישבנו – והלכנו. שוב – לימונד בי.מ.ק.א. ואחר כך התישבנו בחוץ, על המדרכה שבככר המרכזית – מקום חניית המכוניות – לחכות שעה תמימה לבוא המכונית שתסיענו למחנה. אולם זו אחרה מאד, ואחרי ישיבה ארוכה ושוממת על המדרכה ברחוב, כחבורת חיילים גויים שכורים, או כגברים מסכנים – לקחנו טאכסי ונמלטנו "הביתה"...
לבדנו
סיפר לי חבר על פגישותיו בבית החולים הצבאי עם – שבויים גרמנים, פצועים שהובאו בשעתם מאחד האיים. כמה ימים עצר ברוחו, אך לבסוף יצא מגדרו ונכנס בשיחה אתם. התחיל בהערה כי עתה הנה רואה הוא אותם נושאים טלאי צהוב על בגדיהם... אבל האנשים כולם כאילו לא הבינו אל מה הוא התכוון (האמנם לתומם דברו, או התחפשו כתמימים?). לדבריהם לא ראו מעולם ענין זה של טלאי על בגדי יהודים, ולא שמעו הרבה, אף לא האמינו, למעשיות על רדיפות-הזוועה. יש מהם שלא ראו יהודים בכלל, ואחרים ראו, אף היו במשא ומתן אתם, אלא שהשלטונות כפו עליהם להתרחק, לפרוש, לסלק. לדבריהם אין אף אחד נאצי בהם (כן, בסוף המלחמה בודאי "יתברר" , כי בכלל אף אחד מהם – בברלין, בנירנברג, במינכן וכו' – לא היה נאצי מעולם...). אך המענין שבדבר – היחס הידידותי של האנגלים אל השבויים הללו. ואחד האנגלים הסביר בפשטות: "וכי מה הדבר? האין זה מקובל אצלנו שאדם רב ומתקוטט ומתכתש עם חברו, מגיע למהלומות-אגרופים, ואילו כתֹם התגרה, כעבור ימים לא רבים, יושיטו יד איש לרעהו. בשעת ה"בליץ" אמנם גדולה היתה השנאה ושאיפת הנקם. אף נוקמים בהם כראוי. הרי הם מופצצים ומוחרבים פי כמה וכמה. ולא יעברו חדשים אחדים, אחרי המלחמה, ואין ספק – אנו והגרמנים נהיה שוב ידידים!".
אכן, לפני זמן-מה קראתי בעתון, כי בבית הנבחרים הבריטי נשאלו שאלות, כיצד אירע הדבר שבאיטליה, בחזית גאריליאנו, נערכה לכבוד הפסחא תפילה משותפת של האנגלים והגרמנים בכנסיה אחת! היתכן?! יתכן. כלום אפשר להעלות על הדעת השוואה בינינו לבין האנגלים ביחסם לגרמנים? כלום יש סיכוי כל שהוא שהללו, או בני עם אחר מסוגם, יבינו לנו ולכל התהום שנפערה לרגלינו, אף לזעם הנורא ולשאיפת-הנקם שלנו, אשר אין משלה בעולם? לא, לעולם זר לא יבין זאת! האנגלי יכול גם עכשיו להעריץ את גבורתו של הגרמני, את אומץ רוחו, את כשרונותיו האסטרטגיים; הם יכולים גם עכשיו, בחזית, לערוך תפילה יחד; הם יכולים להשלים בכל רגע. היכולים אנו אף להרהר ברוח זו? היש שלום בינינו ובין חיות-טרף אלה, משמידינו ומחריבינו? אין. לא יכול להיות!
ונדהמתי עוד יותר למקרא ספור תכנם של ספרים, שיצאו בברית המועצות, על הנעשה בשטחים שנכבשו שם על ידי הנאצים. שם? שהשנאה כה מפעפעת שם?שהדור נתחנך שם באיבה עמוקה לפאשיזם? שאכזריות הגרמנים שם לא נפלה כמעט מזו שגילו כלפינו? שם – הסתגלות, התרפסות, אימת מות, מלשינות, בגידה, התעלמות מהבודדים, היחידים, השומרים אמונים לצבא האדום?! סופרים סובייטיים נודעים מעידים – מי לא יאמין? אין למצוא אחד מרבבה שישמור אמונים, שיתקומם, שלא יתרפס! בחורים ובחורות, משכילים ועסקנים, אגרונומים וראשי קולחוזים, מי שהיו קומוניסטים בולטים – הכל כורעים ומשתחוים לכובש האכזר והגס.ויש אף שנמלטים מערבה, עם הגרמנים, עם מעט המיטלטלים שלהם – מפני הצבא האדום החוזר. החוזר ומתקרב...
אל אלהים! מה עולם זה שאנו חיים בו? האמנם אנו לבדנו, לבשנו בעולם גם בזאת? אף זאת זוועה!

ספרים/גליונות:
שם מספר
עלון התותחנים הסוללה העברית הראשונה לתותחנות נגד מטוסית מס' 11 100006 חיפוש

סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT