ספריית בית התותחן, ליאון קויפמן וראשית דרכו בארץ,


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : ליאון קויפמן וראשית דרכו בארץ
מספר פריט: 572
שנת הוצאה: -,-
  סיווג הפריט: תיק, סיפור   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון
הערות:

ליאון קויפמן נולד בקמינץ שברוסיה ב-4.9.1917, י"ז אלול התרע"ז למשפחה עשירה.

אביו שימש תחילה כקצין בצבא הצאר ובמהפכת 1917 עבר לצבא האדום.

עד גיל שש גדל באודסה ובשנת 1923 ברחה משפחתו – הוריו, אחיו הבכור והוא לפריז, שם חיו כפליטים.

 

בשנת 1938 סיים ליאון בהצטיינות את לימודי ההנדסה (התמחות – קידוחי נפט) והכימיה באוניברסיטת פריז. במקביל עבר הכשרה צבאית ועם פרוץ מלחמת העולם השניה הוסמך כקצין תותחנים.


בשנת 1939 התגייס לצבא צרפת, שם שירת כקצין בחיל התותחנים , ביחידת תותחי 65 מ"מ הנגררים על-ידי שישה סוסים. יחידתו הוצבה בגבול בלגיה ובמאי 1940 נפל בשבי הגרמני. 

עובדת היותו יהודית הוסתרה מעיני הגרמנים, הודות למפקדו אשר גונן עליו ושכנע את שאר האסירים לא לחשוף מידע זה.
 

בדצמבר 1940, לאחר כחצי שנה בשבי הגרמני, הצליח לברוח עם חבר לשוודיה והיה למעשה שבוי המלחמה הראשון שעשה זאת - ובכך סלל נתיב הימלטות זה לאסירים נוספים. בערב הכריסטמס הגיע עם חברו לשוודיה והושם ע"י הצבא המקומי במעצר. במהלך מעצרו הוכרז ליאון כמבוקש הן ע"י הגרמנים (כאסיר נמלט) והן ע"י הצרפתים (כחייל צרפתי).

לאחר שחרורו ע"י הבריטים חצה ליאון - יחד עם חברו - את רוסיה לפקיסטן, משם לאיראן ולאחר שהתחזה לסטודנט שוויצרי עלה על אוניה שהפליגה לאפריקה. האוניה עגנה בנמל ביירות, אז בשלטון וישי, והוא נשלח להילחם נגד הבריטים על אדמת סוריה. בהיותו בסוריה נפצע ליאון קשה ברגלו (הוריו אף חשבו שנהרג), הוא נשלח בחזרה לצרפת ושוחרר מהצבא.

 

ליאון רצה לחבור לצרפתים החופשיים של דה-גול. הוא הצליח לקבל עבודת סקר כמהנדס בצ'ד שבאפריקה, חבר לכוחות דה-גול והשתתף, כמפקד סוללת תותחי 155 מ"מ, בפלישת צבא צרפת החופשית לקווליר, לא רחוק ממרסיי. משם המשיכה יחידתו להתקדם לכיוון גרמניה, עד שהמלחמה הסתיימה והצבא הגרמני הובס.

בשל אומץ ליבו במהלך הלחימה קיבל ליאון את אות הכבוד "צלב המלחמה", ה-Croix de Guere . בשנת 1967 ביקשו הצרפתים להעניק לו עיטור נוסף, אות הכבוד הליגיונרי -  "ליז'יון דה אונור" - אך ליאון סירב לקבלו והחזיר את האות לשולחיו כמחאה על האמברגו שהטילה צרפת על ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנת 1948, במסגרת עבודתו בחיפוש נפט בתוניסיה, קרא ליאון בעיתון שמדינות ערב מתכוונות לתקוף את ישראל עוד לפני תום המנדט הבריטי. ליאון, שמעולם לא חונך כיהודי, הרגיש מחויב לעם היהודי והחליט לחזור לפריז ולחפש קשר לנציג ישראלי.
במרסיי דאז אימנה המחתרת היהודית פליטים יהודים, בהסכמה שבשתיקה של השלטונות הצרפתיים, במטרה להכשירם כלוחמים. ליאון פגש את שאול ביבר, מפקד הפלי"ם בצרפת, והלה סייע בידו והעלהו על הספינה הראשונה שהפליגה ממרסיי לכיוון ישראל.

 

האוניה ועליה ליאון הגיעה לנמל חיפה ב-15/5/48, יום סיומו של המנדט הבריטי. הבריטים מילאו את הנמל בדרכם חזרה לאנגליה והאוניה נאלצה להמתין מחוץ לנמל עד שהבריטים עזבו.

 

במלחמת השחרור נטל ליאון חלק פעיל ומשמעותי בלחימה ובעיצובו של חיל התותחנים הצעיר.

 

לאחר המלחמה עבד ליאון ב"מפעלי המים", חברת קידוח למים. כשממשלת ישראל גילתה כי ליאון הוא מהנדס נפט גייסה אותו לשירותיה והעסיקה אותו במשך שש שנים כיועץ של משרד הפיתוח.

במהלך שנות עבודתו שם גילה ליאון, יחד עם צוותו, נפט - בחלץ שבדרום - ואף נשלח לארה"ב ללמוד חוקים העוסקים בהשלכות המשפטיות של גילוי נפט, מתוך מטרה ליישמם בישראל, מול חברות זרות ששהו בה בחיפוש אחר נפט.

באוקטובר 1950 נישא ליאון לאניטה אלטמן, מח"לניקית מאנגליה, ובשנת 1953 נולד סנדי (אלכסנדר), "צבר" יליד תל-אביב.
בשנת 1958, במהלך עבודתו עבור ממשלת ישראל, קיבל ליאון והסכים - להצעת עבודה לתקופה של שמונה חודשים, למצוא נפט בפאתי פריז. המשפחה עברה לפריז ובינואר 1959 נולדה בתם השנייה, דידי (דינה), ילידת פריז.
 

עם חזרתו לישראל בשנת 1959 הצטרף ליאון ל"נפטא", חברת הנפט הראשונה בישראל, וקדח את קידוח הנפט הראשון בים המלח - אך ללא תוצאות. כמו-כן, ביצע ליאון קידוחים בראש זוהר ערד של היום שם מצא גז.

בשנת 1964 הועסק ליאון, אז כבר מומחה בעל שם עולמי להנדסת נפט, ע"י חברה צרפתית ונשלח לשנתיים להונגריה הקומוניסטית. החיים בהונגריה היו קשים והמשפחה עברה לפריז כבר לאחר שישה חודשים.

בשנת 1966 חזרו ליאון ומשפחתו לישראל וליאון התמנה למהנדס הראשי של מכון הנפט, שהוקם זמן קצר קודם לכן.
עבודתו של ליאון כפתה עליו נסיעות תכופות לחו"ל אך אפשרה לו לקיים שגרת ביקורים ולהתראות עם בוריס ואליזבת, שני ילדיו מקשר זוגי קודם.
 

 

במלחמת ששת הימים התנדב ליאון בן החמישים למערכה וסייע בגבול הדרום.

לאחר מלחמת ששת הימים המשיך ליאון לעבוד במכון הנפט והאנרגיה. לצד עבודתו פיתח תוכניות לימוד עבור סטודנטים מרחבי העולם שהגיעו להתמחות אצלו.

 

במלחמת יום הכיפורים , כמו במלחמה שקדמה לה, סייע ליאון למאמץ המלחמתי.

 

לאחר המלחמה המשיך ליאון לעבוד במכון הנפט. משנת 1977 שימש כמרצה באוניברסיטת עבדאן בדרום איראן, והיה הישראלי הראשון שנחשף לתעשיית הנפט האיראנית. לאחר עלייתו של חומייני בשנת 1979 חדל מלהגיע לאיראן והמשיך בעבודתו במכון הנפט.
בשנת 1981 פרש ליאון ממכון הנפט והחל לעבוד בחברה אמריקאית המתמחה בהתפלת מי ים. כאן התמחה ליאון באנרגיה גיאו תרמית, נושא שהיה אז בחיתוליו, ושקד על פיתוח היכולות בתחום.


במסגרת עבודתו לאורך השנים הציע ליאון חלופות רבות ליצירת אנרגיה, כגון מים גיאותרמיים, התפלת מי ים ועוד.


בשנת 1987 נפטר ליאון ממחלת הסרטן ממנה סבל במשך חמש שנים.

הוא הותיר אחריו אשה, אניטה, שני ילדים – סנדי ודידי - ושני נכדים, יונתן ורינה. נכד נוסף, דן, נולד לאחר פטירתו.


בנוסף להיותו לוחם, היה ליאון קויפמן איש רב פעלים, יוזם, הוגה דעות ובעל חוש הומור, אשר נודע למרחוק ביושרה יוצאת דופן ובעקרונותיו המוסריים הבלתי מתפשרים.

ליאון היה בעל אוהב לאשתו אניטה ואב מסור לילדיו סנדי ודידי.

 

 

 

מלחמת השחרור

יד המקרה הביאה את ליאון קויפמן לעלות על אדמת ארץ ישראל ביום בו הגיעו ה"נפוליאונצ'יקים" המפורסמים.
בו ביום נקשר גורלה של מדינת ישראל בגורלו של ליאון, אשר השתתף בלחימה הקשה, הנחיל תורות לחימה למפקדי חיל התותחנים ונטל חלק משמעותי בעיצוב החיל, רוחו וערכיו.

 

ביום ה-15 במאי 1948 הגיעה לנמל חיפה אוניה פולנית ועליה משלוח ראשון של חמישה תותחי הרים צרפתיים בקוטר 65 מ"מ ו-48,384 פגזים.
חמשת התותחים - חלק מתוך 51 תותחים שנרכשו בחו"ל הגיעו, עקב טעות, ללא מתקני הכיוון שלהם.

התותחים היו משנת ייצור 1912 ובקרב התותחנים רווחה הדעה שדגם זה שימש את כוחות הצבא במלחמות נפוליאון השלישי במלחמת 1870. בשל כך, ובשל אורכם הקצר, דבק בהם הכינוי "נפוליאונצ'יקים"

התותחים והפגזים הוכנסו לבטן האוניה וכוסו בהררי בצל, על-מנת למנוע חיפושם ואיתורם.

 

על האוניה הגיע גם ליאון. למחרת, ה-16 במאי, כתב בן גוריון ביומן המלחמה: "התותחים החדשים מורדים עכשיו [מהאניה]. עם העולים אתמול הגיע קצין צרפתי (יהודי) בקי בתותחים".

ליאון, בעל ניסיון קרבי בהפעלת התותחים, התבקש ע"י מאיר אילן, בכיר בחיל התותחנים ולימים העומד בראשו, להצטרף מיד לחיל (שהיה אז בראשית התארגנותו) ולהדריך את המפקדים בשימוש בנשק זה.

 

דני קמחי (קצין המבצעים והרכש של חיל התותחנים ב-1948), שהיה איש הרכש של התותחים בצרפת, מספר כי בהיותו בפריז נודע לו מפי רב סרן צרפתי שלחם בוייטנאם והשתמש בתותחים אלה, כי הפעלת התותח כרוכה בסכנה בגלל נטייתם לקפוץ בעת הירי ולהפיל את הפגז סמוך לעמדת הירי.
ניסיונו המבצעי של ליאון, כפי שהתגלה בהמשך, אפשר הפעלת התותחים ביעילות, ללא הסכנה הכרוכה בכך וללא הנזק הטמון ב"חבלי הלידה".
 

למחרת הגיעם, פורקו התותחים מהאוניה על ידי סמל תותחנים בשם שטאנגר ושישים חיילים מבסיס התותחנים בפרדס כץ, והועברו לבית המלאכה של חיל החימוש לשם בדיקה ותיקונים.

אפרים שורר, שמונה ע"י שמואל אדמון (מפקד חיל התותחנים) להיות מפקד סוללת התותחים הראשונה, התעקש להעביר את אחד התותחים לחוף הים בהרצליה על-מנת שליאון יתחיל לבצע ניסויי ירי.

בראותו את התותחים הבחין מיד ליאון כי התותחים נטולי מנואלות (ידיות דריכה), כוונות ולוח טווחים. מנואלות יוצרו במהירות על-ידי חיל החימוש וסופקו לכל תותח, הכוונות הושאלו מהמקלע הצ'כי "בזה", ושני תיאודוליטים (משקפות המאפשרות מדידת זוויות) שימשו לקביעת מקום הפגיעות. ואפשרו יצירת "לוח טווחים" מאולתר ששימש כתחליף ללוח הטווחים המופיע בספר התותח (שהגיע עם המשלוח השני של התותחים).

 

ב-19 במאי 1948 בשעה 21:00 נקרא שמואל אדמון, מפקד חיל התותחנים (שזה עתה חזר מניסוי ירי של התותח בחוף הרצליה), אל הפיקוד העליון ששכן ב"בית האדום" על חוף ימה של תל אביב (מול מלון דן היום). במקום נכחו בן גוריון, ישראל גלילי, יגאל ידין וקציני מטה אחרים וכן משלחת מעמק הירדן שבאה לבקש סיוע צבאי מול הכוחות הסורים. מיד בהיכנסו נשאל אדמון מתי יהיו התותחים מוכנים והשיב: "אם הכל ילך למישרין, זה יהיה בעוד שבועיים". גלילי הגיב ואמר: "עמק הירדן בסכנה" ואדמון ענה: "התותחים ייצאו מיד".

 

בו במקום נכתבה פקודת מבצע מס' 1 של חיל התותחנים. מחבר הפקודה היה סגן אלוף ישראל בר (נציג המטכ"ל לצפון הארץ שלימים הורשע בריגול). אדמון לקח את הפקודה ומיהר לבסיס בפרדס כץ, אך לא מצא שם אלא את השליש ינוביץ'. בלחץ הזמן, איתר אדמון מתוך הכרטסת את כתובות הקצינים שהשתתפו בניסוי הירי ושלח רצים להביאם אל המחנה. משהגיע אפרים שורר, בשעה 22:00, נתן לו אגמון את פקודת המבצע. שורר קרא ועורר מהומה כשצעק "מי הוא הקאובוי שכתב את הפקודה הזאת?" מבלי לדעת שסגן אלוף ישראל בר, כותב הפקודה, יושב מולו. אדמון פקד עליו למלא את חובתו כמפקד סוללה וכשהוסיף שהוא עצמו יצטרף לתותחנים היוצאים אל עמק הירדן, נתחלפה המהומה בהתלהבות ושורר קרא: "אנו נראה להם"...

 

הקרב על עמק הירדן החל למעשה מספר ימים קודם לכן. ב-15 במאי, ב-1:00 לפנות בוקר, החלה מתקפה משולבת, סורית עיראקית. הכוחות העיראקים התמקדו באיזור קיבוץ גשר וכאוכב אל-הווא (כוכב הירדן) והכוחות הסורים החלו לתקוף באיזור עין-גב. ב-19 במאי הגיעו הסורים למשטרת צמח מתוך כוונה לחצות את הירדן בסכר דגניה ולהמשיך לפאתי חיפה.

 

בעקבות פקודת המבצע המאולתרת, יצאו ב-20 במאי בשעה 04:30 חמש משאיות ועליהן התותחים את שער בסיס פרדס-כץ. במהלך הנסיעה נתקפו הנהגים בקילקול קיבה, מה שגרם לעצירות תכופות ולעיכובים. אדמון מפקד החיל, שהקדים את השיירה, נסע למטה חטיבת "גולני" ביבנאל, שם הציע למפקד החטיבה להפעיל את התותחים רק למחרת היום ולגרום הפתעה לאויב.

 

לבסוף, סמוך לשעה 08:00, הגיעה השיירה ליבנאל אך המקום הותקף מן האויר על ידי שני מטוסי אויב. במקביל, הסורים החלו בהתקפת טנקים על דגניה א' והעיראקים פתחו בהתקפת שריון על קיבוץ גשר, אך כבר בשעות הבוקר נהדף הכח העיראקי  וכובד ההתקפה הסורית הועתק לגיזרת דגניה ב'.

 

הקע"ת (קצין עמדת התותחים) הגיע לעמדת התצפית על עמק הירדן, בחורשת זיתים מזרחית לקיבוץ אלומות, משם שלח פקודה לשיירה להתקדם ולתפוס עמדות. אך השיירה לא זזה בנקל: מספר נהגים סירבו לנסוע מפחד מטוסי האויב, וקצין הסוללה איגו גרין אילץ אותם לנוע באיומי אקדח. לבסוף, בשעה 12:00, נכנסה השיירה אל העמדות. למרות העייפות מנסיעת הלילה ולאחר שעות ההמתנה ביבנאל התעוררו החיילים הותיקים ונערכו לפעולה. בשעה 13:00 כבר היו התותחים על רכס אלומות, מוכנים לפתוח באש, לאחר שליאון הציג בפני מפעיליהם את אופן הירי בהם.               

 

למקום הקרבות הגיע קצין ממטה משה דיין (מפקד הגיזרה) ודרש אש תותחים מיידית. המצב בדגניה היה קריטי לדבריו. אדמון הסביר לדיין בטלפון את כוונתו לשמור את התותחים ליום הבא, אולם דיין עמד על דרישתו. אש התותחים נפתחה אך היריות הראשונות לרישום השטח לא נתגלו בגלל האבק הרב בשטח המטרות. בנוסף, התקשו מפעילי התותחים לקבוע את טווח הירי וההיסט הנכון, בשל חוסר במכשירים מדויקים. לאחר כעשרים דקות של ירי ללא תוצאות, הוחלט לנסות לירות יריות רישום אחדות לתוך הכנרת. על פי הנתונים שהתקבלו נקבע הטווח ובשעה 13:20 הוחל בטיווח שיטתי של הכוחות הסורים.

בשלב זה כבר הסיק האויב שנכשל בניסיון לפרוץ לו דרך, והתחיל לעבור למגננה. פגזי התותחים שינו את תוכניותיו והמגננה הפכה לבריחה.
                                                                                                                   

עם התחלת הירי אירעה תקלה תותחים מס' 2  ו-3 התקלקלו ורק תותחים מספר 1 ו-4 פעלו כהלכה. במהלך הירי הצליח הקע"ת בני גרין לתקן את שני התותחים המקולקלים, אך למרות זאת לא נעשה בהם שימוש נוסף, שכן המפקדים לא הצליחו לשוב ולהקבילם על ידי השיטות המיושנות שעמדו לרשותם.
 

אדמון, שורר (מפקד הפעולה) וליאון עקבו אחר הפגיעות מנקודת התצפית, ולאחר שאיתרו את הטווחים עברו לאש תכליתית. מדו"ח שכתב שורר למפקד החיל עולה כי לאחר הפתיחה באש בשעה 13:00 החלה הפגזה מרוכזת על מטרות בתוך צמח, נצפו פגיעות ישירות שגרמו לבהלה רבה באיזור שנחשב בטוח בעיני האויב (שאליו לא הגיעה אש מרגמות ה-81 מ"מ) ובסביבות המסגד הקטן נראתה התפוצצות אדירה.
בין 14:00 ל-14:30 נפתחה אש לעבר שריון וחי"ר סורי שהתמקמו לפני דגניה ב' ופגזים רבים נפלו על משורייני האויב וריכוזי הרגלים.

ההפגזה הובילה לעצירת המתקפה על דגניה וכוחות השריון והרגלים נסוגו בבהלה, במהומה ובקבוצות גדולות וחשופות. אש התותחים רדפה אחריהם, גרמה לאבידות כבדות בקרב החיילים הנסוגים ומנעה מהם לשוב ולכבוש את צמח.
לאחר יומיים בגיזרת ה"דגניות" הועברו שניים מהתותחים אל רכס "כוכב הרוחות" והפגיזו את הכוח העיראקי בגיזרת גשר. שליטת הסורים באש תותחיהם נסתיימה, ומעתה ואילך נחשף האויב לאש התותחים של צה"ל.

 

בהמשך המלחמה הגיעו ארצה תותחים נוספים, וליאון  התמנה למפקד גדוד תותחי 65 מ"מ. אף גובשה תוכנית, לפיה אם הסורים לא ייסוגו מראש הגשר של משמר הירדן יעבירו חיילי הגדוד את התותחים לעברה השני של הכנרת, לרמת הגולן, כשהתותחים נישאים על גב פרדות, ושם יחלו בירי על האויב. התוכנית לא יצאה לפועל מכיוון שהסורים הקדימו ונסוגו.        

 

במהלך הקרב על ה"דגניות" ולאחריו, פעל ליאון בעיקר להכשרת התותחנים ולהפעלת התותחים. ביוני כבר קיבל פיקוד על סוללת תותחים, שנקראה מחלקה י"א של גדוד 1 שדה.

 

ביוני 1948 פנה ליאון למפקדיו והציע להקים כוח קומנדו המורכב משתי סוללות רכובות על גבי פרדות ופלוגת חי"ר. הרעיון הייחודי לא התקבל ולבסוף הקים ליאון - יחד עם קצין עמדת התותחים שלו שמואל אניס - סוללה אחת רכובה על-גבי פרדות, ושימש כמפקדה.


במהלך המלחמה הפעיל ליאון סוללת תותחים גם בשער הגיא ובאבו-גוש.

במבצע "דני", לכיבוש רמלה ולוד ולסיום המצור על בן-שמן, גילה ליאון תושיה ויצירתיות כשמיקם את הסוללה דווקא בשטח חשוף, במטרה להטעות את האויב – אשר ירה דווקא לשטחים ה"בטוחים" ולכן לא פגע כלל בסוללה וזכה בשל כך להערכת חייליו.

באחד הימים לאחר כיבוש לוד, נפתחה לעבר הכוח אש עורפית, מכיוון כפר ג'מזו (שכבר נכבש יחד עם כפר דניאל ע"י חטיבת יפתח בסיוע סוללתו של ליאון) וליאון מצא עצמו רודף אחרי חייל מבוהל שברח מהמקום ומחזירו לעמדה באיומי אקדח.

במהלך המבצע, שנמשך עשרה ימים, נעשה שימוש רגיל בסוללה והתותחים הועברו ע"ג משאיות.

לאחר פירוקו של גדוד 1 שדה, זכתה הסוללה של ליאון לשם מחלקה ט"ז וסופחה לגדוד 3 שדה (403), שתפס את גיזרת מרכז הארץ.

 

סוללת הפרדות של ליאון נחשבה ל"קומנדו" של התותחנים וסייעה גם לשחרור הגליל במהלך מבצע חירם, באוקטובר 1948.
לאחר אימונים ליד קיבוץ חולתה, הועברה הסוללה לאיזור שיך-עבד, הר שחלש על קיבוץ מנרה ונשלט ע"י הצבא הלבנוני. לאחר הפגזה קשה מצד הסוללה, נסוג הכוח הלבנוני, האיום על מנרה הוסר והחלה המערכה לשחרור הגליל - הסוללה הועברה להר שמעל הכפר הערבי מירון (תותח אחד נשאר לחיפוי בעין זיתים, על-פי תורתו של ליאון), הפרדות התקרבו מרחק חצי ק"מ ממירון והתותחנים פתחו באש בכינון ישיר. למרות אש הנגד ממכונות יריה, הסתיים הקרב במהירות ומירון נכבשה.

על אף הצלחתה של הסוללה, היתה זו הפעולה הראשונה והאחרונה שלה כ"קומנדו פרדות". הפרדות היו שייכות לחיל התובלה, התקשורת בין החילות היתה לקויה וגרמה לתקלות רבות והפרדות עצמן התקשו לשאת את חלקי התותח מבלי להפילם ללא הרף. במהרה הגיעו לצה"ל המסוקים הראשונים והפרדות הוצאו מכלל שימוש, אך עקרונות הלחימה שהנחיל ליאון נטמעו בחיל התותחנים ומלוות אותו עד היום  - חשיבות יכולת הניידות של התותחים, עקרון היצירתיות והיוזמה והצורך בהפעלת כוח אורגני המסוגל להגן על עצמו מצבי לחימה שונים.


ליאון סיים את המלחמה בדרגת סגן ראשון (מקביל לסגן דהיום) ואת המשך שירותו בצה"ל עשה כקצין מילואים.
 

 

                 

מלחמת ששת הימים

עם פרוץ המלחמה היה ליאון מתוסכל. בשל גילו המתקדם לא גויס וראה בעיניים כלות כיצד צעירים וחסרי ניסיון ממנו נשלחים לשדה הקרב, בעוד הוא נותר חסר מעש.
ליאון יזם פניה לשלטונות צה"ל במטרה לסייע בהתאם לכישוריו ויכולותיו. ואכן, לאחר תהליכי תכנון ופיתוח מהירים עשה ליאון שימוש במיכליות חלב רגילות והתאימן לנשיאת דלק, על-מנת לאפשר את התקדמות כוחות הצבא.


יחד עם הכוחות שנהנו מפרי-פיתוחו, הגיע גם ליאון לאבו-רודס, באיזור תעלת סואץ. באותם ימים עבדה הממשלה המצרית בשיתוף עם "אני", חברה איטלקית גדולה לקידוחי נפט, ופעלה לאיתור וקידוח שדות נפט בחצי האי.
עם ליאון כמתווך, יצרה ממשלת ישראל קשר עם "אני" והסכם עבודה נחתם ביניהן.
שיתוף הפעולה הפורה נמשך עד החזרת אבו-רודס למצרים כחלק מפינוי סיני.

 

 

 

מלחמת יום הכיפורים ולפניה

טרם מלחמת יום הכיפורים, במלחמת ההתשה של תחילת שנות ה-70, הגיע ליאון - למרות גילו המתקדם (כ-55) - הגיע יחד עם יוצאי צבא נוספים למושב שתולה שבגבול הצפון אשר סבל מהתקפות בלתי פוסקות של הצבא הלבנוני והעביר חודש שלם בשמירות ופטרולים על-מנת לאפשר לבני המושב וסביבותיו להמשיך ולעסוק בעבודת האדמה. 


במלחמת יום הכיפורים, כמו בקודמתה, נעשה שימוש בכישוריו של ליאון לשיפור ופיתוח מוצרים לאחסון ונשיאת נפט. שוב הצטרף ליאון לצבא והגיע עם המיכליות אותן הסב להובלת דלק עד לתעלת סואץ ובכך איפשר את התקדמות הצבא ללא עיכובים.

 

 

 

 


ספרים/גליונות:
שם מספר
מצפור הוד אלומות 4627 חיפוש

סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT