ספריית בית התותחן, עדותו של חרמון וייסקופף שלום אודות שרותו בחיל התותחנים הבריטי ובבריגאדה פרקי יומן, יהושע שומר


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : עדותו של חרמון וייסקופף שלום אודות שרותו בחיל התותחנים הבריטי ובבריגאדה פרקי יומן
מספר פריט: 577
שנת הוצאה: -,-1966
  סיווג הפריט: תיק, סיפור, סיפור   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון, צבא ובטחון
הערות: חרמון שלום (וייסקופ) (אודות שרותי בחיל התותחנים בצבא הבריטי ובבריגדה)
ראיין: שומר יהושע                                                                       11.66
פרקי יומן
גויסתי לחיל התותחנים ליחידה הארצישראלית לתותחנות נ.מ. ב-8 במאי 1941.
12 באוקטובר 1941 על המזח בחיפה.
עכשיו קיבלתי 10 ימים ריתוק מחנה, עונש. חשבתי תמיד שאין לי כבוד. כן יש לי כבוד אינני יכול לסבול כשאדם קטן, אומר לי בפני שאינני יודע מה זו משמעת. לי, שאני דורש זאת תמיד ללא כל תנאי. וזה מאדם שלמעזה איננו יודע מה זו משמעת. לא העונש עצמו מרגיזני, אלא העובדה שהעונש זה יכול לקלקל לי די הרבה. אני לא רצתי מעולם אחרי פסים. אך לא אוכל לסבול שאדם9 קטן ישלוט עליו כאשר לי אין כל אפשרות להשיב לו זה קשה, זה כבוד, וזה עומד בנגוד למשמעת. יש לי עכשיו הרבה זמן, אוכל לרשום יותר. יש הרבה מה לספר אבל שמים לא כתבי על עצמי.
היו לי שיחות רבות בשנים האחרונות ורכשתי חברים רבים, מהם אף נאמנים. אינני יודע כיצד לחלק את החומר. השקפת עולם השקפה פוליטית, יהדות וסוציאליזם.  חיים פרטיים, בית וכו'. בנות ונשים.
9 בינואר 1942. I.P.C. "אי. פי. סי"  
הנה שוב אחד מימי החורף הנפלאים, אויר נהדר שמש, רוח, והריח הנפלא של האקליפטוסים, המגיעים עד לשמים, ממש כמו עצי הליבנה בגרמניה.
מדוע אני כזה? כאשר אני רואה דברים כאלה מזנק אצלי הלב. לפעמים נמלטת צעקה מחזי, להוריד את הלחץ. אני ממש משתגע משמחה. אני יודע שרק מעט אנשים מרגישים כך. אני חושב שאני מאושר. עכשיו בימי החורף היפים האלה, אני חי לי מתחת לאקליפטוסים. מתגעגע לחברה שלי. רציתי כבר לכתוב מזמן, אבל לא היה לי זמן.
12 בינואר 1942.  I.P.C. , "אי.פי.סי.".
למה אני באמת מיועד? מה באמת יצא ממני? שש שנים אני מחפש את האני שלי.
שש שנים מאז קיבלתי את סמל התנועה. שש שנים מאז נפטרה אמא. שש שנים מאז עזבתי את הבית. הרבה היה לי ללמוד. על הרבה הייתי צריך להתגבר, תמיד הצלחתי להתגבר על הקשיים. תמיד חשבתי שזה היעוד שלי. בברסלאו להיות מפקד מצודה, או להיות מדריך מורה. במקווה ישראל חשבתי להיות פועל מקצועי או חוקר, אח"כ רציתי להיות מהפכן. עכשיו הכל התהפך  . אני מתחיל הכל מחדש.
לא יצא שום דבר ממה שרציתי. מכל האידיאלים והדוגמאות. אני שוב , הלא מאושר, שאין שרשים במקום כלשהו. אין לי דבר אליו אתמסר כולי, דבר אשר יראה לי כאילו כדאי להתמסר לו. תמיד חשבתי שממני יצא משהו. גם היום אני מאמין בכך, יש לי כשרונות, יש לי תכונות שלא מצויות באדם רגיל, מהרחוב. חסר לי דבר אחד אליו יכולתי לרכז כל כוחותי. שטח אחד בו יכולתי להגיע למשהו. בסופו של דבר אינני צייר, אינני ספורטאי, ואינני מורה, חקלאי, פיסיקאי, שום דבר בעצם. לפעמים אני חושב, שיצא ממני משהו. אני רוצה לצייר, אבל מתברר שאיני יודע זאת מספיק טוב. אני רוצה לכתוב מסתבר שלא למדתי לכתוב. אני רוצה לנגן, מתברר שזה רק קשקוש עלוב ואז כל הענין נשאר בתוכי. היכן יש לי אנשים עמם אוכל לשוחח על כך? עם מי אני בכלל יכול להפגש עכשיו? טוב שמחשבות ורעיונות כאלו באים רק לעתים רחוקות.
לעתים, בימים מועטים, אחר כך הכל בסדר, המשחק עם החיים נמשך. בדרך הרגילה.
15 בפברואר 1942. ים המלח.
חוסר המעשה עולה לי על העצבים. אני כבר החלטתי שאלמד משהו בכל כוחותי. פיסיקה, כימיה ושפות, זה כיסוד, ללימודי הביולוגיה. יש לי יסוד טוב ממקוה, כחקלאי ומבט לכמה שטחים תיאורטיים. אני רואה שיש הרבה לעשות ואני יכול לעשות הרבה. התנופה שהיתה לי בשבועות האחרונים – אינני רוצה להשאיר אותה ללא ניצול. אני ישן מעט, רק שאלות היום מדכאות אותי. המצב הכללי מיאש, העמדה של היהודים מבישה. יכולתי לומר בבטחון שפחדנות היא אחת מסימני ההיכר של היהודים. אני בז לאנשים פחדנים! מה אפשר כבר להתחיל עם עם שאין לו אומץ לב? כמה יש שהם יוצאים מהכלל? ואלה הם באמת נבחרי העם שצריכים להוביל את ההמון. אינני רוצה להיות חלק של אוסף פחדנים. אני פשוט לא יכול. בכל זאת, היאוש רחוק ממני בימים אלה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. אני מאמין בעתיד, אם כי בצורה מעורפלת בעתיד שלי. העתיד שלי? אין לי עתיד! (ציטוט ממדאם קירי"). אין תכניות מיוחדות לעתיד, תכניותיי הן רגילות ולא יוצאות מהכלל  כך שאפילו לא כדאי לדבר עליהן. הכוונה להסתדר כמה שאפשר ובסוף לומר שלום לעולם הזה. הנזק יהיה קטן ואיש לא יבכה אותי. (ציטוט מ "מדאם קירי").
28 ביוני 1942. חוף כיאט.
הגעתי שוב לנקודת שיא ושפל. שפל- משום שאיני עושה דבר. אני מעביר את הזמן בשטויות רק כדי שלא אשתעמם. אני מצליח אך אין לי סיפוק. היתרון שלא מתייאשים. נקודת השיא – אני שוב שלו ובטוח בעצמי. הסימן החיצוני – אנשים אוהבים אותי. לפני כחודש הגיע מצבי האווילי של חוסר הסיפוק להכרה ברורה. לא יכולתי לראות בני אדם. עכשיו אני שוב  בורח מעצמי ושוב הולך להיפגש עם בני אדם. המצב הפוליטי הגרוע משאיר אותי קר לחלוטין. אני עשיתי את חשבון הנפש שלי. עד כמה שאני אוהב את חיי אני מוכן בכל עת לגמור! בלי ייאוש! להיפך עם כל התאווה לחיים. קשה לי להסביר את הדבר וקשה לי להבינו.
21 בספטמבר 1942. נמל חיפה.
לו יכולתי להפסיק חשוב כל הזמן.
20 אוקטובר 1942. נמל חיפה.
מ-11 עד ל-18 היתה לי חופשה. הייתי בגליל, הייתי בבירות. טילתי הרבה בטרמפים. נפגשתי עם מאירה, עם פריץ, עם אולי, הטיול היה נהדר. הסתובבתי לבד בכבישים . נסעתי לכל מקום אליו נסעה המכונית. עצרתי עם חשכה ונשארתי במקום.
23 אוקטובר 1942.
היום קיבלתי רפורטים על הצילומים אשר נמצאו ברשותי. צילומים אשר צלמתי בבירות. המייג'ור היה נחמד, אבל מחר אני מובא בפני הקולונל, ואז יכול להיות הסוף שלי. אם המייג'ור יעזור לי כפי שאמר, אז העסק יכול להיות חלק. אבל בשביל זה אני זקוק למזל הידוע שלי. מי יודע אם גם הפעם ישחק מזלי? בעמדה האנשים מאד נחמדים אלי. יחד עם זה אתה מרגיש שאתה בעצם לבד. אני מסתכל סביבי. חוץ מאשר פריץ ובנימין אינני רואה שיש לי חברים. למעשה אני לא מצטער על מה שקרה, אני רציתי סכנות. כל חיי מבוססים על סכנה, מוטב סכנה מאשר חיים של בטחון שקט. אם זה נתפס – זה נתפס. אבל מה שעבר עלי זה שלי כל הזמן. סכנה זה טוב! יכול להיות שהקריירה שלי נגמרה. אני אחפש משהו אחר! בכל אופן המשפט העומד לפני, עתיד להיות משהו חדש ומענין. בדרך כלל איני חושב על הענין. הכל יסתדר, סך הכל אני מאמין במזל שלי.
9 בנובמבר 1942. "בי. אטש. קיו"BHQ
כמובן שעברתי "חלק" את המשפט. עכשיו אני בקורס משק"ים. אין כאן משהו מיוחד, אבל יש יתרונות גדולים על העמדה "טי5", עם פוגצ'וב. משהו בכל זאת לומדים כאן. כל יום יש חופשה והעבודה היא קשה. החיים שלי משעממים כרגיל, בשבת הייתי בחגיגת אוקטובר של ה"שומר הצעיר". היה אותו אי-סדר כמו לפני שנה. נשף ילדים במקום תנועת נוער מהפכנית. הרמה נמוכה מאד. אינני יכול להחליט לעבוד שוב בתנועה. חוץ מזה בגלל חוסר הזמן זה בלתי אפשרי.
22 נובמבר 1942. קרית חיים. יום א'.
אריה מת! סביבי יושבים אנשים ומדברים. "כיצד יכול לקרות דבר כזה?" הם שואלים. יש כאלו שאומרים שזו היתה תאונה. אני יודע שזו לא היתה תאונה. כשאני שמעתי את הידיעה, בכלל לא התרגשתי. כאשר אנחנו (אריה ואני) שוחחנו פעם על התאבדות, התנגדתי לכך בתוקף, וגם אריה למעשה דחה את הרעיון. אבל אם אני חושב על החיים שלו, נדמה לי לפעמים, שלמעשה לא היתה לו כל ברירה אחרת. חוסר חיוניות בחיים גם זו מחלה! לאריה לא היה רצון לחיות. בכל זאת הדבר בא באופן פתאומי. המעשה היה ספונטאני. בערב עדיין צחק והיה שמח, כתב מכתב והתכונן לטיול. בלילה הלך לשמירה, היה גשם. הוא היה לבד. שבעה ימי חופשה לפניו. ולמעשה לא היה לו לאן לנסוע. הרעיון היה באוויר והוא עשה את המעשה. האם גם אני אשם בזה? למה לא נתתי לו מיד את המכתבים לפדרו ולגדי? אבל למה הוא לא בא אלי ושאל אותי? מילא אני כבר איני יכול לעשות שום דבר. אני גם לא יכולתי לעזור לאריה. אף אחד לא יכול היה לעזור לו. המעשה שהוא עשה היה בקו החיים שלו. בכל זאת הענין לא נכנס לראשי. מות אי אפשר להבין. אצטרך לשכוח את העניין, להבין אי אפשר!
23 נובמבר 1942.
היום הייתה הלוויה, אני התנהגתי כתינוק. זה הרבה יותר גרוע מאשר המוות של אמא. הרי החיים שלו היו בידיו! ואני נכשלתי! פשוט נכשלתי. איך יכולתי לחשוב שהתאבדות היא באמת הפתרון היחידי עבורו? למה כעסתי עליו? למה צעקתי עליו? (אז בקורס) במקום לתת לו שוב ושוב אהבה. אולי גם הוא חשב שאף אני פניתי לו עורף. לו היה יודע שכל מעשה שלו וכל מחשבה שלו היו גם שלי. מילא זה אבוד! אין אני יכול להתגבר על זה. אני צריך פשוט לשכוח!
24 נובמבר 1942.
לעולם לא ידעתי שמוזיקה יפה יכולה להכאיב כל כך. אתמול הייתי בקונצרט, נגנו את באך, מוצארט ובטהובן. הייתי במצב נוראי ורציתי קצת פיזור. אבל בכל קטע שהיה יפה, דפק לי בראש "אריה מת! אריה מת!". הקטעים היפים במיוחד היו לסבל. רק כשבטהובן רעם ברעמיו יכולתי קצת לשכוח. היום זה כבר יותר טוב, שוב יכולתי לעבוד. שוב הייתי אחראי למעשי אבל שוב ושוב דופקת המחשבה בראש. "אריה מת!". אני צוחק ומתלוצץ., ושוב פתאום המחשבה הנוראה. למעשה שכחתי הכל. אריה בשבילי כבר עבר! אני עצמי איני יכול להבין מה קרה כאן. איזה מין דכאון כללי.
14 דצמבר 1942. קרית חיים.
ב-7 בדצמבר נורה נדב ויזל. ביום שלישי נסענו ללויה.
אתמול הלכנו לפעולה. הלכנו לדירות לחפש משתמטים. היה די מענין, לעתים אפילו גועלי. באופן מעשי לא היה לזה כל ערך, מאחר ומתוך המעמד הבינוני הזה ודאי איש לא ילך יותר לגיוס.
רק דוחק המרי, יכול להועיל , במקום בו נכשלו האידיאלים. אני כלפי חוץ, הייתי עם כל לבי בענין. דיברתי בצורה תקיפה, אבל מנומסת. עשיתי רושם חמור ביותר, אבל בכל אופן, בסופו של ענין הרי היה זה משחק. התמונה של הנערה היפה על הספה עם הכלב הקטן. הבחור הצעיר אשר הגן על עצמו, קשה לשכוח תמונות כאלו. האשה הבוכה אחר הדלת הסגורה. הספרדייה החצופה עם הבנות היפות. האשה המפוחדת שפתחה חצי דלת והסתכלה החוצה. ה"יקה" העצבני עם אשתו חולת הלב וכו' וכו'.
האנשים הללו מסתכלים עלינו, כמו על פרחחים, שאין להם משהו יותר טוב לעשות, מאשר להפריע לאנשים הגונים. על כל פנים אני שמח שהלכתי לשם. להזיק זה לא יכול להזיק, אם כי זה לא יועיל. בכל זאת היה זה מעניין.
22 דצמבר 1942. "אי.פי.סי".
אתמול קבלתי את הפס הראשון, התחלתי להיות מדריך לטופוגרפיה. זה כמובן נותן סיפוק, העמדה כאן נהדרת. יש וילה יש חשמל יש רדיו. ואני מאז זמן רב שומע שוב מוסיקה ברדיו. מחר אנחנו עוברים למקום אחר וזה קצת חבל. לפני שבוע היתה אספה של הסוללה. כולם אומרים שרוצים לחזית, ורוצים לעבור ל- R.A.E.C. (אר. איי. אי. סי.) זוהי הפעם הראשונה בחיי שנאמתי נאום פומבי, גם אם רק לפני חמישים איש, זה החל ממש מעצמו. היה בסדר. דרשתי שני דברים. אחד -  בכל מקרה להשאר לשמור על המצב בתותחנים. דבר שני – לעשות תכנית פעולה מעשית שתתן לנו גם הכשר של חי"ר, כי בשבילנו המלחמה לא נגמרת עם חוזה השלום. בדרך כלל דברו כולם בצורה מעורפלת, ביחוד כאשר דובר על החזית אליה רוצים להגיע בכל מקרה. אני למדתי הרבה מאד. למדתי קודם כל, כיצד יושב הראש יכול בהשפעתו לכוון את תוצאות ההצבעה, אם הוא רק יודע מה שהוא רוצה. דבר שני – בסוף כל אסיפה, האנשים עייפים מאד והם מוכנים לכל החלטה, אם מישהו מכין להם אותה, בתנאי והאסיפה מגיעה לסופה. שלישית למדתי שאסור לדבר יותר מדי מוקדם ויותר מדי מאוחר. רביעית – יש לגעת בכל הנקודות החשובות. חמישית  - צריך להסביר את הדברים בצורה ברורה ולא יותר מדי קצר. ששית – בהצבעה צריך להביא את נקודת הראות שלך בצורה ברורה ולפצל את הדעה הנגדית.
הקורס נגמר ביום ששי ה-18 לחודש, אני חושב שגמרתי טוב, חוץ ממני קבלו פסים: גרינשפאן וגלופצ'יק.
28 דצמבר 1942. קרית חיים. B.H.Q. ,( "בי. אי.'. קיו") יום שני.
נלקחתי כמדריך לחדשים. 65 אנשים חדשים הגיעו לסוללה. קבלת הפנים הייתה נלהבת וחמימה. ביום ששי בערב הייתה מסיבה. המייג'ור והקפטן דברו מלאי סימפטיה, החזירו להם באותה הרוח. אתמול הנפנו את הדגל הכחול לבן. היה זה רגע גדול בחיי הסוללה. כולם עצרו את הנשימה כאשר הדגל התנוסס. חשבנו שאנחנו צריכים לצעוק ולצרוח. קשה להאמין שחתיכת בד יכולה לעשות דברים, כאשר הולכים למלחמה. כאשר הדגל מסמל את המלחמה כנגד העריץ.
ב-65 אנשים אלה ל- F ("אף") טרופ, העבודה רק מתחילה אבל זה נחמד. אני רואה שוב שאני יכול לארגן וגם להיות מדריך טוב. חוץ מזה אני רוצה לקבל בקרוב את הפס השני. לא כל כך מתוך אמביציה אלא מתוך הכרה בכושרי וגם בגלל האפשרויות והמעמד שיהיו לי אחר-כך ביחידה.
2 בינואר 1943. B.H.Q.  ("בי.אייץ.קיו."). קרית חיים. רח' א'.
ההדרכה עם החדשים יפה ונותנת סיפוק. יש לי יחס טוב לאנשים, ויש לי הרגשה שמעריכים אותי, על אף הבדלי הגיל בינינו. אני שקט, מה שמוסיף הרבה לאווירה היפה. להדריך ב"לואיסגאן" לא נותן סיפוק רב, אין בזה כל תועלת. להדריך ב"ברידה" יותר יפה וזה חשוב. אבל עם הכונות הללו אין לזה הרבה ערך.
סה"כ ההכשרה היא לא שלמה! עם ה"לואיסגאן" כמעט אי אפשר להשתמש ואין לו ערך להגנת נ.מ.
ביקרתי אצל פריץ במשמר העמק. כאשר אני רואה מה שעושה הפלמ"ח, אני תמיד מקנא. זה מה שחסר לנו, הנוקשות, ההכשרה הטובה בהרבה כלים וההתמצאות בשטח. מאד הייתי רוצה ללכת לקורס של אימון גופני או "טאף טאקטיס (לוחמה זעירה, קומנדו).
13 פברואר 1943. חוף כיאט. שבת.
היום אני שוב כאן, היום הראשון. לפני שבועיים הייתי במפקדת הסוללה. שבוע אחד הייתי בקורס לתותחי ה"בופורס". (מה-31 לינואר עד ה-5 בפברואר). אח"כ הייתי שבוע עם "C" (סי) טרופ כמדריך.
לפני כן הייתי 5 ימים עם "F" ("אף") טרופ, כאן, אחרי ההכשרה היסודית שלהם. בינתיים קרו הרבה דברים. בתאונת דרכים קבלתי פצע בראש לא נורא, התנהגתי יפה. אח"כ עשו לי החברה שלי מסיבה, שהיתה יפה מאד.
14 פברואר 1943.
התקופה בה הכשרתי את החדשים היתה יפה מאד בשבילי. היה לי יחס יפה ואני עסקתי בדבר בכל לבי. ממש היה לי סיפוק. אח"כ היה הענין עם המכה עם החילים האנגלים ועם הערבי באוטובוס. היתה זו ההתנגשות השניה שלי, ואני כבר לא הייתי ירוק. הרבצתי כהוגן, אבל פחות מדי. כדי להרביץ מכות אמיתיות צריך להתגבר על כל המעצורים. על אף שהייתי שקט בעצם המעשה, הייתי נרגש מאד. זה דבר די גועלי להרביץ לאדם לתוך הפרצוף, לפצוע אותו כדי להכאיב לו. בכל זאת זה הולך. אני מקווה שבפעם הבאה אני ארביץ עוד יותר טוב. על אף שזה מגעיל ומשפיל. אבל במקרה כזה אין ברירה, את המכה הראשונה עליך לתת או להחזיר לכל מכה שתיים. הערבי הרגיש זאת יפה בשיניים שלו. חוץ מזה למדתי כיצד להילחם! באוטובוס אי אפשר להילחם אחד כנגד אחד, שתי מכות לתוך העיניים או האף ומכה לבטן נותנות את כל התוצאות. אח"כ צריך להוציא אותם אחד, אחד, מתוך האוטובוס. לתת לנהג לנסוע קטע, קטע, כך שאפשר להפריד ביניהם.
16 בפברואר 1943. חוף כיאט.
21 בפברואר 1943. חוף כיאט.
לפני ארבעה ימים ב-18 לחודש קבלתי את הפס השני שלי.
24 בפברואר 1943. חוף כיאט.
עם שני הפסים שלי אני אחראי עכשיו על עמדת "ברידה". האנשים שלי מעורבבים לגמרי. בהתחלה הייתי מיואש לחלוטין. במשך הזמן מצאתי את היחס ואת הגישה הנכונה. לקחת כל אדם כמו שהוא, לחייב כל אדם כמו שהוא. בצורה זו אני מצליח. לכל אדם יש צדדים חיוביים, ואם אתה מחייב אותו כמו שהוא, אז הוא גם מתמסר לך. אני דורש מהאנשים הרבה עבודה, דיוק, ומשמעת מוחלטת. אני מצפצף על הכרת כבוד ועושה בעצמי כל עבודה. שומר על היחס והמשמעת לגבי הממונים עלי.
13 במרץ 1943, חוף כיאט. "T.H.Q.Troop" ("טי. אייץ'. קיו" טרופ). (מפקדת הטרופ).
16 במרץ 1943. B
.7 " . חוף כיאט.
מתחילים שוב ימי השמש היפים. לו היתה לי כבר עבודה מסודרת ויפה. אני ממש רואה מה שהיה נותן לי סיפוק. פדגוגיקה, מדעי הטבע, אולי שניהם יחד. אני מגיע העירה לעתים רחוקות. אין גם הרבה דחיפה להגיע לשם.
12 באפריל 1943. "18 – L". הקישון.
שוב התחיל הגשם ועמו שוב התקופה הנוראית של חוסר המעש. ביום קר, שוכבים במיטה, כדי לא למות משעמום, מנסים לישון אם אפשר בכלל לישון. לפני שלשה ימים, ב- 10 לאפריל, הגענו לכאן. אני כסמל, יצחק ינובר כבומבדיר. בין האנשים אין לנו חברים ומכרים. החילים הם בדרך כלל אנשים שחיי הצבא כבר נמאסו להם. אנשים ממורמרים ועצבניים, יש לי קצת קשיים להסתדר עמם. לא שלא תהיה משמעת! אבל היחסים עמם אינם ידידותיים ואינם מספקים. אבל התנאים הם קשים, יש לכלוך ובוץ והרבה "דריל" גשם, וכל מיני עבודות. כשזה יגמר ודאי יהא יותר טוב. בכל אופן היה יותר יפה לו היו כאן אנשים אחרים.
16 אפריל 1943. "18 – L "("אל – 18")  יום ששי. הקישון.
בעמדה די קשה לא קל להיות סמל. זה לא משחק ילדים על אף שאני מתיחס לכל העסק מהצד הקל.
17 באפריל 1943, "אל-18" שבת. הקישון.
בעמדה יותר טוב. העסק דופק, אבל סיפוק ממש אין לי. בכל אופן, כרגע, עדין אפשר לסבול את העניין. חזרתי מהטיול עם חסר עצום בשינה. אני מתאושש לאט. אנחנו בונים כעת את העמדה, עבודה קשה, אך נותנת סיפוק. אני עדיין יודע לעבוד!
8 במאי 1943  "18 – L "("אל – 18")
19 במאי 1943. "18 – L "("אל – 18")
28 במאי 1943. "18 – L "("אל – 18")
16 ביוני 1943   "8 – H "("אייטש –8") יום ראשון.
4 ביולי 1943. "8 – H"("אייטש –8").
 
19 ביולי. ביירות.
רק בקיצור אני שוכב על הבטן, אין לי הזדמנות אחרת לכתוב. אני נמצא עכשיו בקורס ל"סאף טאקטיקס". אני מבסוט ומאושר. יש כאן עבודה קשה הנותנת לי ספוק. אני לומד הרבה דברים חדשים. אם לא חדשים לגמרי הרי באופן שיטתי. ריצת חמישה מיל היתה קשה עבורי, בכל זאת גמרתי בין הראשונים. הייתי בעיר עם מוריס בופאן. הייתי ב"סעידה". בשבת ויום א' נסעתי לדמשק ולבעל-בק.
בדמשק ראינו את המושל של האומאאדים. בעל-בק נהדרת. ממש כמו אתונה. אכלתי המון פירות. משמשים, אגסים, דובדבנים, אפרסקים, שזיפים, תפוחי עץ. לבנון באמת ארץ נהדרת!
נסעתי מחיפה ב-13 ביולי.
2 באוגוסט 1943. "14 – H "("אייטש – 14"). יום שני.
חזרתי מביירות ונסעתי תיכף הביתה. המצב בסוללה מדכא אותי מאד. אנשים לא מתענינים. לא מעונינים. חוסר מצב רוח וחוסר אחריות. ממש דמורליזציה. אני לא יכול לעשות את הדברים הללו. בשבילי תפקיד הוא תפקיד. לכן עשרה ימים בבירות היו בשבילי ממש מחנה נופש. חוץ מזה היו לי תוצאות טובות מאד.
5 באוגוסט 1943 "14 – H "("אייטש – 14")
21 באוגוסט 1943. "17 – H "("אייטש – 17").

יש לי היום יום הולדת לא ידעתי מה טוב יותר לעשות מאשר לשחק בקלפים. עכשיו נשתה עוד כוס בירה ונלך למיטה.
להתלהב ממשחק קלפים אינני יכול. לפחות הזמן עובר. הרבה אינני משחק בקלפים, זה שיא הטמטום. אבל כשאין מה לקרוא אפשר גם לשחק בקלפים. לו לא הייתי יודע שאפשר לסבול עוד הרבה יותר, הייתי אומר שאי אפשר לסבול יותר, ממה שקורה עכשיו. אין לי חשק לעשות דבר. אני חולה ממש פיזית, מחוסר המעש. חוץ מזה  אני יכול לצאת לעיתים רחוקות ואינני רואה בחורות. עם אנשים יש לי מעט התנגשויות כי אני דורש מהם פחות. אבל הם אנשים קטנים ואני ממש בז להם. אני ממלא את תפקידי, את המינימום הדרוש. ליותר אינני מוכן להתאמץ.
24 אוגוסט 1943. " 17 – H" "אייטש – 17. (עמדה על הגג ברחוב המלכים. מול תחנת אגד הישנה).
עכשיו הגעתי ממש לסוף, עצבי זונחים אותי. הדבר הקטן ביותר מוציא אותי משיווי משקלי ומאחר ואין לי גם יציאה מהעמדה, אינני יכול להחזיר לי את שיווי המשקל. היה עכשיו ענין עם ה"מס-אורדרלי" לעמדה, 15 – H "אייטש – 15" זו שעל תחנת הרכבת. הפרופסור דבר עם ג'ימסון (ג'ונסון או ג'ימסון היה הקפטן של הטרופ) והוא כמובן היה לצידו של הפרופסור. דיברתי עמו בטלפון אך לא הצלחתי לשכנעו. אני לא יכול להשתחרר מהענין ולא להתגבר עליו, על אף שזה בעצם דבר טיפשי, אני נכשלתי. מרגיז אותי שאין לי כל אפשרות לשכנעו שנקבל כאן יותר אנשים.
25 אוגוסט 1943. 17 – H  ("אייטש 17")
אני שוב מחזיק את העמדה בסדר. אני רואה שיצחק אינו צודק. צריך להחזיק את האנשים ולשמור על המשמעת. המצב שלנו לפעמים ממש משפיל. אתה עומד במשמר מסתכל במשקפת ומסתכל על כל שמלה שעוברת ברחוב.
27 אוגוסט 1943. 17 – H  ("אייטש 17")
היום היתה שמועה שכל הסוללה שלנו תיהפך ליהודית. ז.א. שגם הקצינים והסמלים הבכירים יהיו יהודים. (כל הסמלים הנוכחים, היהודים, יהיו קצינים). אני חשבתי, מה יכול להיות אם אני אגיע למצב כזה? תאר לך, להיות קצין בתוך יחידה כזאת. יתכן שלא הייתי עושה שום  דבר נגד זה. אבל זה יותר גרוע מאשר להיות סמל.
9 ספטמבר 1943. 17 – H  ("אייטש 17")
בשבוע הבא אנחנו שוב נוסעים לנהריה. זה שוב יהא לבטח "בולשיט" עצום. המלחמה עבורנו נגמרה למעשה. נשארו רק הדברים הלא חשובים. עכשיו כאשר עונת הרחצה נגמרה, אין לי ממילא הרבה חשק לנסוע לנהריה. שלשום נכנעה איטליה, עם מאורע זה התרחקנו עוד יותר ממרכז המלחמה.
19 בפטמבר 1943. 17 – H  ("אייטש 17"). יום ראשון.
מיום ראשון עד יום ששי היינו בנהריה. הייתי אצל אריה ברגר.
17 ספטמבר.
היום דיבר עמי ג'והנסון, הקפטן שלנו, באופן פרטי. הוא אמר שאני מיועד להעלאה בדרגה וכי יש אנשים החושבים שקיבלתי את הפסים שלי יותר מדי מוקדם. הוא אינו חושב כך אבל הוא חושב שאני צריך להחזיק את האנשים יותר ביחד. אני רואה שמתסכלים עלי כעל "אנפאן-טריבל". מוכשר אבל צעיר בשביל לעלות בדרגות.
אנחנו היינו בנהריה, העמדה הטובה ביותר. הקצינים כמובן אומרים שזה מזל. אני יודע שזה לא מזל. אני צריך להשתדל לעשות רושם יותר טוב. אני לא אציק יותר לאנשים. אני צריך להשתדל ששפירו יעזוב את העמדה. חוץ מזה אין חדש.
11 אוקטובר 1943. 17 – H  ("אייטש 17"). (ח' סוכות)
שוב אינני יכול לשנוא. לפעמים אני חושב שיכולתי להיות אנטי-שמי, רגשי הנחיתות של היהודים בולטים מאד. הם תמיד חשים עצמם כ"נדפקים". יש לנו כאן אחד, לויטננט ראיילי. הוא חייל 17 שנה, היה פעם רס"ר. בחור נחמד, אני מעריכו ומחבבו. הוא החריף עם ה"בולשיט", ומתוך קלות דעת העיר כמה הערות, וכבר הכריזו עליו כעל אנטי-שמי גדול. אותו דבר לגבי ג'והנסון, שאף הוא איננו נורא. שונאים עכשיו את שנים אלה, ועל ידי זה מקלקלים את היחסים עמם. יחד עם זה אני רואה שהאנשים עצמם אשמים בכל היחס הזה. בכל אופן גם לקצין אנגלי יש לעתים מצב רוח רע. אני משוכנע ששניהם לא היו מראש אנטי-שמים. יכול להיות שהתנהגות האנשים שלנו הביאה אותם לכך. למרות ששניהם לא סובלים אותי כל כך, אני לא יכול לשנוא אותם. שנאת גזעים היא באמת דבר נוראי, ובזה מצטיינים דווקא היהודים,, שהם אשר סבלו הרבה ביותר. איזה שוביניזם אצלנו! ואיזו שנאה!, איזה רצון לנקמה! וזה אצל אנשים בעלי הגיון ומשכילים.
23 אוקטובר 1943. 17 – H  ("אייטש 17").
לפני שעה הגיעו שוב שמועות שתוך שבוע או שבועיים אנחנו נצא מכאן , אני ממש התרגשתי.
30 אוקטובר 1943. 17 – H  ("אייטש 17").
השמועות נעשות שוב רציניות יותר. הייתי רוצה שהעסק יגמר.
7 בנובמבר 1943. יום ראשון פורט סעיד.
ביום ה' 4 בנובמבר בשעה 14:00 נפרדתי מישראל ומאידה. בשעה 18:00 עלינו על האניה.
ביום ו' 5 בנובמבר יצאנו בשעה 14:00 מחיפה. בשבת 6 בנובמבר בשעה 15:00 הגענו לפורט סעיד למחנה המעבר. השעות הראשונות אחרי הפרידה היו מוזרות. מחכינו לאוטו, שום דבר לא עומד לפניך הכל מאחוריך, ומה שאחריך, הולך ומתרחק ונפסק. רוצים שמשהו יקרה, אח"כ עולים לאניה, תופסים מקום בדוחק. בספון האחורי שוכבים אחד על השני. איש אינו יודע מתי, איש אינו יודע לאן! בסופו של ענין נדהמים, ולמחרת בבוקר מסתכלים והנה נמצאים עדיין בחיפה.
בכל אופן יש משהו חדש, נפגשים עם המון אנשים. מסתובבים, רואים דברים, ואז האניה יוצאת מהנמל. אבל שוב נשארת מחוץ לנמל, רק בשעה 14:00 יוצאים.
מקבלים קצת כאב בטן, שוכבים הרבה, שוכחים את העתיד, שוכחים את העבר. היום עובר ושוב בלילה יש צרות עם שינה, אין היכן לשכב. יורד גשם ובכ"ז ישנים. הים שקט מאד אבל האניה בת 2000 הטון מתנודדת מצד אל צד. זה מספיק כדי לקבל כאב בטן כי אי אפשר להגיע לסיפון הקדמי.
יש כמה חורים באניה.
בפורט סעיד התקבלנו ע"י נחיל עצום של סירות מפרש, תמונה נהדרת. עברנו לחוף באמצעות סירות קטנות ובשעה 18:00 הגענו  למחנה המעבר. התקלחנו החלפנו בגדים ויצאנו העירה. הגענו בסופו של דבר לקולנוע, יש שם מועדון נפלטא לחילים. היום הייתי בעיר עם יצחק ועם לייזר בשעה שתיים.
9 בנובמבר 1943. פורט סעיד. יום שלישי.
אתמול שחקנו כדורגל ואני סוף סוף הגעתי לקוצר נשימה, אמרו לי ששחקתי טוב. זה נתן לי סיפוק. אתמול בבוקר נתתי התעמלות, גם מזה נהניתי. היו לנו כמה שיחות מענינות עם הודים באניה. אתמול ראינו סרט, "קאזאבלנקה" היה נפלא.
11 בנובמבר 1943. פורט סעיד. יום ה'.
ראיתי בפעם השניה את "קאזאבלנקה" ושוב נהניתי. אח"כ הלכנו לבית קפה יווני, היה שם כנר ומנגן קתרוס, רקדנים אשר רקדו ריקודים יווניים. בית קפה יווני. זה דבר יפה.
18 בנובמבר 1943. פורט סעיד. יום ה'.
מחר אנחנו עוזבים את המקום. אין שום חדש. טוב שאנחנו עוזבים. הכל התרחק. הבית התרחק, החברה התרחקה. אני מתרשם מדברים רבים ומשתדל לקלוט את הדברים החדשים. לפני ימים היה מפקד הסוללה. לא היה מרגש.
21 נובמבר. ניקוסיה. יום ראשון. עמדה 65.
היום הגענו לכאן וקבלנו את העמדה. אין לי כל חשק לכל הענין הזה. לא משנה אם זה חיפה. אותם  האנשים אותם הכלים אותם הקצינים.
הנסיעה בים היתה הפעם תענוג ממש. אנחנו גרנו במחלקה השניה. היתה מיטה של ממש לשינה. היום ירדנו מהאניה בפאמאגוסטה ונסענו במכוניות לניקוסיה. אח"כ קבלת העמדה, הניקיון. ושוב אותה השגרה. אוכל, שנה, ניקוי התותחים, " Stand to" (סטנד טו). חיפה או כאן הכל אותו הדבר. נוסף לכך אנחנו גם "גאן מאסטר". הסביבה היא די יפה. אולי אפשר לעשות מזה משהו. הערב כבר קר מאד וצריך להתכסות כהוגן.
26 נובמבר. ניקוסיה. יום ו'. עמדה 65.
לא השתנה שום דבר. מדברים עכשיו שנקבל כל שלושה חדשים, באופן קבוע חופשה. זאת אומרת שלמעשה לא נגיע לעולם לחזית ובמקום לשבת בארץ,  אנחנו יושבים בקפריסין. אנשים מתלהבים מאד מהדבורים הללו. אני לא יודע מה לעשות אני יודע שלא אוכל לנצל את זמני באופן יעיל. במקרה הטוב ביותר אוכל לקרוא כמה ספרים טובים אבל ללמוד אי אפשר. יש לי לפעמים פחד שאני עלול להשתנות לבסוף
18 דצמבר 1943. עמדה 65.
עכשיו הכל קצת יותר קל. אולי בגלל זה שהקצין שלנו בראון נמצא אצלנו. ה"בולשיט" המיוחד, מותרים עליו. יותר שקט. אני קורא, אני לומד יונית ומתמטיקה.
29 דצמבר 1943. עמדה 65.
2 בינואר 1944. עמדה 65.

היום נסעו כמה חברה. לדדלוס (או פאדלוס). למסיבת חנוכה, עם ילדי פליטים.
18 דצמבר 1943. עמדה 65.
גשם, גשם, תמיד אותו הדבר. מיסטר קראמפ, קצין חדש נחמד מאד. בראון עזב אותנו.
4 בפברואר 1944. עמדה 65.
היום ראיתי את הקרב האווירי הראשון. בא יונקרס 88 ושני ספיטפיירים עלו ו"הורידו" אותו. אנחנו ממש התלהבנו וצעקנו.
20 פברואר 44', R.H.Q."" ("אר. אייץ'. קיו") קורס להסוואה.
5 מרץ 44 עמדה 65.
התחיל להיות אביב. הכל צוחק והחיים יותר טובים.
8 מרץ 44. עמדה 65.
הייתי אתמול באמיאנדוס.
16 מרץ. פאמאגוסטה. "T.H.Q." ("טי.אייץ.קיו.").
אתמול הגענו לכאן. שלושה ימי אימונים בירי, ואח"כ לעמדות. היום ראיתי לראשונה הצגה של "אנסה" . היה יוצא מן הכלל. כל החיילים התלהבו נורא. שרו והשתוללו.
20 מרץ 44. עמדה 59. על חומת פאמאגוסטה).
הגענו לכאן משהוא יוצא מן הכלל. המון ילדים מסתובבים. תמיד אותם הפנים, אותם המשחקים. כל הילדים בכל העולם אותו הדבר. אותו הצחוק. לדעת את השפה בכלל לא צריך.
באימונים הצלחנו מאד. אני לומד קצת יוונית.
28 מרץ 44. עמדה 59.
החיים נמשכים בסדר. בשבוע הבא כנראה אסע לחופשה.
3 באפריל עד 16 אפריל. חופשה בארץ.
16 אפריל 44'. עמדה 59.
היום דיברתי עם המייג'ור, לאחר ששלחתי לו מכתב. כתבתי שאני רוצה לנסוע לקורס לאימון גופני. התשובה הייתה שלילית. קודם כל רוצים לשלוח אותי לבי"ס לתותחנות נ.מ. גם זה טוב כי זה בארץ. חוץ מזה, המייג'ור הוסיף שאם אסיים את הקורס יפה, אפשר יהיה לדבר על הקורס לאימון גופני.
19 מאי 44. פאמאגוסטה.
הזמן עובר ממש בעצמו. יומיים היינו בניקוסיה באימוני קרב תנועה ויום אחד בלרנקה. אני לומד וקורא פחות. אנחנו יוצאים הרבה לים. מתאמנים ומתרחצים. אברהם יפה, לוין, רפופורט ולביין הולכים לבי"ס לקצינים, שוב יוצאים כוחות מהסוללה. הרבה לא נשארים אצלנו.
20 יוני 44. טירה. בי"ס לתותחנות נ.מ.
הייתי רוצה לישון כל הזמן.
(4 יוני עליתי לאניה, 5-11 חופשה. 12-24 יוני קורס בופורס. 25 יוני – 2 יולי חופשה).
הקורס עצמו לא היה קשה. לא הייתי צריך להתאמץ כל כך. ממש חופשה. אוכל טוב, כל יום הולכים לים. בערב אפשר לקרוא.
5 יולי 44, "טרנזיט-קמפ". חיפה.
היום קיבלתי "סיבירלי – רפרימנדר". איני יכול לצאת לפני 5, עלי לחזור לפני 12 בלילה. הפסדתי את האניה לקפריסין. לא נעים.
8 יולי 44. ניקוסיה. עמדה 65.
אתמול הגענו לכאן. מצב רוח טוב. החופשה נמשכה. מחר אני נוסע לטרודוס. בשבוע הבא נסע למחנה ירי. אח"כ אימוני קרב-תנועה. החום אפשר לסבול אותו. אין לי כל חשק לחזור לשגרה הרגילה של העמדה. אנחנו עושים את חובתנו ולא יותר.
המובייל-טריינינג יהא כנראה ליד פאמאגוסטה וזה נפלא כי זה ליד העיירה.
9 יולי עמדה 65.
חזרתי מהטיול. היה פנטאסטי.
21 יולי.
קבלתי פול-סרג'נט. אני שוב מלא מרץ ובטוח בדרכי. הייתי רוצה להגיע לקורס ה"טאפ-טאקטיקס". אולי ישלחו אותי ל"טרמבון" לא הייתי מתנגד לזה, על כל פנים היה משהו לעשות. אני גם אדבר עם הפרופ', שהוא הטרופ סרג'נט שלנו, בעניין זה.
(13 יולי – עברנו לפאמגוסטה. 17 יולי – 3 אוגוסט מחנה ירי, 4 אוגוסט לקאטמיה).
5 אוגוסט. עמדת 56. לאקאטאמיה.
אתמול הגענו לכאן. את המובייל-טריינינג הפסקנו באמצע. התקופה בפאמאגוסטה היתה נהדרת. כל יום היינו בים. עשינו הרבה ספורט והתעמלנו. כל יום חצי שעה של אימון גופני.(חוץ מזה לא היה שום דבר) אני סופר את הימים עד הסוף. יש לי עדיין הרבה מרץ. יצחק קבל את הסמל ועזב את התותחנים. חבל, התרגלתי אליו.
7 אוגוסט 44. עמדה 56 לאקאטאמיה.
אינני יודע מה העניין. מצבי לגמרי לא מזהיר. המקום לא טוב. בכל אופן מצב הרוח הוא מפלא. חם מאד אבל אנחנו ישנים בצהריים ומטיילים לפנות ערב. הערבים הקרירים, אתמול בערב נסעתי העירה אל יצחק.
21 אוגוסט 44. פאמאגוסטה. "מוביל-קמפ".
ב 16 באוגוסט הגענו לפאמאגוסטה. שוב אנחנו כאן. הסתבר שאין מכוניות לכן זה מחנה נופש. שוחים ומתעמלים.
28 אוגוסט 44. פאמאגוסטה, "מוביל קמפ".
חיים נהדרים. בשבת עשינו טיול לקטרה.(?)
10 ספטמבר 44. עמדה 59 פאמאגוסטה.
חזרנו לעמדה אין משהו חדש.
17ספטממבר 44. ערב ראש השנה. יום ראשון, עמדה 59.
ב-9 אוקטובר מתחיל קורס P.T.  ("פי. טי.") שלי. אני מקווה שהכל יסתדר.
19 ספטמבר 44. עמדה 59.
בשבת היתה תחרות שחיה. אני קבלתי במשחה הצלה את הפרס הראשון. בערב היו ריקודים.
אתמול בערב היתה מסיבה של "A" ו – "C" טרופ. החלק הראשון היה נחמד מאד. הסיכויים שלי נהדרים, הקורס במצרים, חופשה, וגם כסף יש לי מספיק.
26 יולי 44. עמדה 65 ניקוסיה.
שלשום הגענו לכאן נפרדנו מפאמאגוסטה. פגשתי בפאמאגוסטה את קרסן הנטלי. מדברים על הבריגדה היהודית , אולי זה יסכן את הקורס שלי. כנראה בכל אופן אסע בקרוב. קבלתי הרבה חוברות על התעמלות. אני רוצה לחזור לתוך הענינים.
8 אוקטובר 44. "מינה קמפ" קהיר. (יום א').
ב-29 ספטמבר עליתי על אניה.
30 ספטמבר, חיפה. עד ה- 6 אוקטובר, חופשה.
6 אוקטובר, רכבת.
7 אוקטובר, קהיר.
31 אוקטובר 44. "מינה קמפ"

הקורס יסתיים מחר. אני נקעתי את הרגל על כן לא הצלחתי כמו שחשבתי אבל הקורס היה מעניין, למדתי הרבה. אני מקווה שע"י זה תהיה לי הזדמנות לעבוד כמדריך ספורט.
הבריגדה נסעה הבוקר. אם כך אני אסע לבד. אולי זה אפילו טוב. חבל שאני מפסיד את החופשה שלי. במקום שבעה ימים אקבל רק יומיים.
בקהיר היה יפה מאד ראיתי את המסגדים והשווקים.
 
3 נובמבר רכבת
4 נובמבר – 10 נובמבר חופשה.
10 נובמבר, רכבת,
11 – 14 נובמבר, אלכסנדריה.
14 נובמבר, רכבת.
14 – 15 נובמבר, סרפנד.
16 נובמבר, רכבת,
18 נובמבר, קהיר.
21 נובמבר 44. אלמזה. בסיס אמונים של חיל התותחנים.
23 נובמבר. פורט סעיד.
24 נובמבר, יציאה באניה "בסווין".
28 נובמבר פרנטו.
3 דצמבר אבולי. בסיס אימונים של התותחנים.

3 דצמבר אבולי.
הנסיעה באניה היתה מצוינת. שלחתי כמה מכתבים ללולי. טרנטו עיר מלוכלכת. הסביבה מאד יפה, שוב אנחנו בבסיס. בכל נגיעה עם בסיס או "בולשיט" אני מתפוצץ. אנחנו חושבים להיות תותחני שדה. נקבל אימון בתותחי 25 ליטראות. אני אשתדל להגיע לקורס הקצינים. יכול להיות שעכשיו זה יהיה מענין, להיות קצין. ואין לי הרבה חשק להשאר באותו המסלול כל הזמן. כמובן שאינני יודע אם אצליח ומה סיכויי.
7 דצמבר. אבולי.
כל הסוללה הגיעה לכאן. ראיתי את יצחק ואנחנו שמחנו מאד, איש על פגישת רעהו. ממש כמו ששני רעים שלא ראו איש את אחיו זמן רב. אני מאד שמח שהוא עמי כאן. דאר לא קבלתי.
המייג'ור הציע אותי ל"O.S.B." (ועדת מבדקי הקצונה). רב החברים כבר שם, אנחנו מאחרים אולי בכ"ז נצליח להגיע לשם. אם נצליח, אנחנו נסע לאנגליה. זוהי כמובן בעיה – האם אני צריך להציג מה עמדותי לקצונה או לא? יש כאן יערות אלונים. אני ממש השתגעתי. היום שוב החל הגשם, ירד כל היום ואנחנו לא יצאנו מהאהל.
בסוללה יש בלגאן גדול אין לי חשק רב לחזור ולהמשיך שם. לכן מבדקי הקצונה היו יכולים להיות הזדמנות גדולה עבורי.
8 דצמבר 44. אבולי.
יתר ה- 11 עברו את מבדקי הקצונה, הם ייסעו בעוד כמה ימים לאנגליה. כנראה אחרנו את המועד. יוסף לוין וואנג התחייבו להשאר כאן בכ"ז הלכו לקורס. הסוללה כפי שהיתה אינה קיימת עוד, הכל מעורבב. אין איש אשר יכול להשתלט על המצב. הדעת הקיימת היא, שהאנשים אשר הולכים למבדקי הקצונה, הם בוגדים, משתמטים. לי זה אומר שעלי להישאר פה ביחידה ולהשתדל להיות רפ"ל סוללה. אני בכל אופן אשתדל להגיע לקורס! שום דבר אינו מחזיק אותי בסוללה. מאידך הנסיעה לאנגליה יכולה לתת לי הזדמנות יוצאת מן הכלל.
12 דצמבר 44. אבולי.
אחרי כמה ימים שאני כאן, אני חש ששום דבר אינו מחזיק אותי קשור לסוללה. אנחנו התחלנו את הקורס ל-25 ליטראות, אין לי כל ענין בזה. הקורס נמשך בלי תכנית מסודרת (?) יש הרגשה שלא לוקחים אותו ברצינות. הפרופסור כישלון מוחלט, אינו שולט במצב ומכניס עוד יותר כעס לתוך הענין.
אני מקווה מאד להגיע לאנגליה. לומר את האמת, כל המלחמה אינה מענינת אותי יותר.
על חנוכה בכלל שכחו כאן. לפני שלושה ימים, באק ווילאמס מתו בתאונת דרכים.
25 דצמבר 44. אבולי.
אני עדיין כאן. מזג האויר עדיין קר אבל כבר יותר טוב. בכל אופן אין גשם.
4 ינואר 45'. אבולי.
מחר היום האחרון, הקורס נגמר.
על מבדקי הקצונה עדיין לא קבלתי הודעה. אני מניח שהענין  התעה ואנחנו אחרנו את המועד. לא חשוב מה שיהיה!
10 ינואר 45'. אבולי. יום רביעי.
בשבת וביום א' עברנו מאבולי לפלסטרינה. בלילה ישנו באסם. בפלסטרינה היינו שני לילות, יום אחד הסתובבנו בסביבה.
היום הגענו לנאפולי כדי לעבור את מבדקי הקצונה. בינתיים אני גם לא מתרגש. בדרכנו היום עברנו בקסינו, היה שלג.
16 בינואר 45.יום שלישי ס.ס. S.S. "ברטניק"
מ-11 עד 14 בינואר היינו במבדקי הקצונה. לא התרגשתי כלל. היה מענין מאד ועברתי "חלק". לילה אחד היינו במחנה מעבר ואתמול עלינו ישר לאניה.
הבוקר אנחנו עדיין עוגנים בנמל. אתמול בערב הסתובבנו עם אמריקאי אחד והיה מאוד נחמד.
כל הענין אינו נוגע לי אני שמח על הנסיעה לאנגליה. אני הייתי רוצה להגיע ללונדון לראות  את ההכשרה של ה"שומר הצעיר", אח"כ לבירמינגהם לראות את בנות הדוד שלי.
עם המחשבה להיות קצין עדיין לא הסתדרתי כל כך. איזה שינוי זה בודאי יעורר בחיים שלי. אולי זה גם יעזור לי בדרכי בחיים, להיות מורה להתעמלות לעסוק באכסניות נוער וכו'.
6 – 7 ינואר, מעבר מאבולי לפלסטרינה.
10 נאפולי.
11 ינואר, עליה לאניה.
29 בינואר. ירידה בגרינוק סקוטלנד.
30 ינואר – 13 פברואר, חופשה.

14 פברואר 1945. ווליג'.
הגענו לכאן אחרי 14 י6 מי חופשה.
מרץ 45. רוטס. "פרי. או. סט. טי. יו". PRI.O.C.U.
הגענו לכאן ב – 5 למרץ. בסיסה נהדרת ריח של אביב.
14 פברואר – 5 מרץ. ווליג'.
26 אפריל – 10 נובמבר 1945. מחנה קטריק.
2 מאי 45. קטריק O.C.T.U.R.A. 123 אוקטיו. ר.א.
7 מאי 45. O.C.T.U.R.A. קטריק. 123 אוקטיו. ר.א.
7 מאי 1945. קטריק.

היום הסתיימה המלחמה! תאריך חשוב בהסטוריה ותו לא. היום אני 4 שנים בצבא.
24 מאי 1945. קטריק.
יש עכשיו התרגשות גדולה בקשר לשחרור. האנגלים צריכים להתחייב לעוד שנה או שנתיים אחרי ההסמכה. לגבינו לא החלט דבר. מספרים שהבריגדה באוסטריה. אם כן הם יהיו חיל כבוש! אנחנו רוצים לסיים את הקורס, זה יתן את ההזדמנות ללמוד את המקצוע שאולי נשתמש בו בעתיד. אני דברתי עם המייג'ור על קורס באולדרשוט.
22 – 29 יוני 45. מחנה קרב, במרטין-דייל (ליד האייס-ווטר).
4 – 19 אוגוסט 45. חופשה.

10 נובמבר.
קבלנו את המינוי להיות קצינים!
10 – 18 נובמבר. חופשה.
19 נובמבר – 4 דצמבר. לארק היל. קורס השתלמות.
4 – 28 דצמבר חופשה.
30 דצמבר. יום ראשון. יציאה מדובר.
31 דצמבר. קאלה.

1 – 2 ינואר 1946. נסיעה ברכבת לנאברה.
3 ינואר מילאנו.
9 ינואר. בנונטו.

14 ינואר 1946. בנונטו. B.R.A. ("בי. אר. איי").
החיים שלנו פחות או יותר כרגע כמו אזרחים במדים. אתמול קבלנו מכה גדולה. אנחנו לא חוזרים לבריגדה. שולחים אותנו ליוון ליחידות אנגליות.
אין לי כבר חשק לשחק במלחמה אחרי המלחמה. אנחנו נתגבר על הענין. אני נמצא כרגע עם שורר, טננבוים, רפופורט, לוין, קמחי וליפשיץ נמצאים במקום אחר.
21 ינואר 46. נסיעה לטרנטו.
26 ינואר 46. עליה ל- H.M.S.  ("אייטש. אם. אס.") "אורונטס".
29 ינואר ירידה בפיראוס ונסיעה לאתונה.

6 – 10 פברואר 46. נסיעה במכונית עם שבוי מלחמה מאתונה לסלוניקי.
12 פברואר 46. 1st  Field Regi. R.A.11th Battery. (,פירסט פילד רג'ימנט ר.א., 11 בטרי. סלוניקי.
היום הגשתי בקשה לחופשה בא"י ובקשה נוספת לעבור לבריגדה. עם האנשים כאן יש לי מעט מגע. קודם כל אני צריך להסביר את היחסים שלי לקצינים הבריטים. אין לי הרבה דברים משותפים עמם, ואני לא אעשה מאמצים רבים להסתגל אליהם. אנחנו מדברים ומסתדרים.
העבודה שלי היא אימון התותחן עם היחידות הבריטיות.
24 פברואר 46. אניה "קינג דויד".
26 פברואר 46. אתונה.
8 מרץ 46. עליה לאניה. "אושיין ויגר".
12 מרץ, נאפולי.
15 מרץ 46. מילאנו.
18 מרץ 46. בריסל.
19 מרץ 46. 606 רג'ימנט השדה ה-200, ר.א.
6 אפריל 46. העברה ל-178 קומפני, 178 Com, R.A.E.C.  ("אר. איי. אי. סי." קאלה)
10 מאי 46. עובר מ- 178 לבריסל.
26 מאי 46. לבורנהם.
4 יוני 46. ברכבת לטולון.
6 יוני 46. S.S. ס.ס. "סטאפורדשייר", יציאה מטולון לא"י.
13 יוני 46. קאפאמין.
15 – 17 יוני 46.קהיר.
18 יוני 46. א"י.
26 יוני א"ע.
אני מתחיל בקורס למורי התעמלות.
25 יולי 1946.
שחרור מהצבא הברטי.

 
 
 
סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT