ספריית בית התותחן, עדותו של נבו יוסף אודות שרותו בחיל התותחנים בצבא הבריטי ובבריגאדה, שומר . יהושע


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : עדותו של נבו יוסף אודות שרותו בחיל התותחנים בצבא הבריטי ובבריגאדה
מספר פריט: 578
שנת הוצאה: 11/6
  סיווג הפריט: תיק, סיפור   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון
הערות: עדותו של נבו(לוין) יוסף אודות שורתו בחיל התותחנים הבריטי ובבריגדה
ראיין י.שומר

התגייסתי ב18 באוקטובר 1940, לתותחנים הקלים. רובם של אנשי הקבוצה התגייסו קודם ב15 לחודש. אנחנו שחיינו מומלצי הסוכנות הגענו מאוחר יותר. כל אנשי היחידה היו למעשה מאנשי ההגנה, לקבוצה זו הוכנסו מפקדים קודים של ההגנה. המקשר עם הסוכנות היה יהודי בשם הרי ביילין.
הוחלט שמספר אנשים מסוים, חמישה איש. אברהם יפה, שמואל אדמון, רוגלסקי אהרון, טוביה דוסטרובסקי ואנוכי ניהיה בין מפקדי היחידה.
באנו החמישה במכוניתו של ביילין למחנה טרפנד, שם הוצבנו לפני מפקד המחנה. הוכנסנו ליחידה כטרואים. היינו בטרפנד כ-5 שבועות ועברנו את טירונות הרגלים. לא למדנו תותחנות כלל. לקראת המעבר ל"גיברלטר באראקס" קיבלנו המומלצים ועוד מספר אנשים את דרגות הלאנס-בומברדירים. בחיפה התחלנו את האימון הראשון, שם קיבלנו אף את האימון בתותחי הבריגדה, תותחים אלו היה תותחים איטלקיים אשר נפלו שלל במדבר המערבי.
הסתבר שלא רק אנחנו צוידנו בתותחים אלו, אלא גם יחידות אחרות בזירה זו קיבלו את התותח המיושן הזה, באותה תקופה. זה הייתה תקופה בה נכנס הים התיכון למלחמה. לקראת הסיום של פרק האימון הראשון, קיבלנו אנשינו את דרגות הבומברדיר.
יצאנו לפעולה לעמדות. נכנסנו לשגרה שארכה כשנתיים. הסוללה התחלה למחלקות(troop), תחילה הגנו על הנמל ומתקניו, בתי הזיקוק ומיכלי הדלק. אח"כ היו תותחים בים המלח להגנה על מפעל האשלג, ובנהריים להגנה על מפעל הכוח.
בעמדה היו 7 או 8 אנשים. תחילה היה בריטי מפקד על הצוות, לאחר מכן קיבל את הפיקוד היהודי, מכאשר סמל בריטי היה ממונה על צמד עמדות.
הסגל הפיקודי במפרץ חי עם הסמלים הבריטים. בייחוד כאשר אנשינו קיבלו את דרגות הל/ סרג'נט ונצטרפו לסגל המש"קים, אשר היה בעל מעמד מיוחד בצבא הבריטי. מפקדי הסוללה התחלפו רבות, כמעט ולא נתקלנו בהם. בידע התותחני בשלב הראשוני נתקבל מאת הסמלים.
בזמן שהיינו במפרץ עסקנו גם ברכב להגנה, החבאנו נשק בעמדותינו. רשת ענפה פעלה בייחוד באזור הנמל. חלק מנשק זה, בעיקר נשק צרפתי שכלל מקלעים: שלל מסוריה נראה על ידי בעמדות שונות במלחמת השחרור. כן הועסקנו באותה תקופה בבעיות הגנת הארץ. חששו אז מפני כיבוש הארץ ע"י רומל. חלק מאיתנו היה אז בים המלח. באותו זמן אחד הסמלים הבריטים מסר לנו על ההוראות הסודיות שנמסרו לבריטים על נסיגה אפשרית ממצרים לכיוון עירק. אנחנו התקשרנו עם מוסדות ההגנה, באותה תקופה תכננו במפקדת ההגנה את הקמת "טוברוק" של הכרמל וחיפה. אני חזרתי אז (במסגרת המחזור הרגיל) ונפגשתי עם אנשי ההגנה בקשר לתוכנית זו. נפגשנו עם גולומב ויצחק שדה. היחידה שלנו מיוזמתה היא ומהידע שלה תפסה חלק נכבד בתכנון הגנת "טוברוק". יש לעמוד גם על תקופת הפעולה. במקומות אחרים לא פעלו אנשי נ.מ בקרב. כאשר בחיפה היו אלה אנשי הנ.מ שהגנו על איזורה. אני הייתי מפקד עמדה על המזח הגדול, אח"כ ליד בתי הזיקוק. שם היה לי תותח ברידה. היינו ממונים על הגנת הנמל, והקפנו מספר התקפות שבאו בתקופת וישי, אם כי עיקר ההגנה בוצע ע"י מסכי האש של אניות הצי המלכותי שבנמל. בעוד שאנחנו ירינו במטרות כפי שהגיעו. אני זוכר שירינו במטוס שבא מצפון הנותבים שלנו פגעו בו, אך תותח ה-20 מ"מ לא הפילו. (גחון משוריין) בהתקפות אחרות כאשר היה לנו "בופורס" הדברים היו קצת שונים.
זו הייתה למעשה טבילת האש של התותחנים, מהם צמח אח"כ חיל התותחנים של צה"ל.
היו אלה הראשונים אשר ירו אל האויב ב"כעס". זו הייתה הפעולה הקרבית הראשונה.
לפני גיוסי לתותחנים הייתי חבר בקיבוץ. בהגנה סיימתי את קורס המ"מים הראשון שלה שהתקיים ביבנאל. גויסתי לתפקיד מדריך נפתי באיזור בית שאן. הספקתי אף להשתתף במעולות וינגייט, אם כי לא הייתי בפלוגותיו. אח"כ חזרתי למשק.
עוד לפני התותחנים ניסיתי להתגייס לצבא. גיוסי נדחה מאחר ורצו לשלוח אותי לקורס קצינים. הדבר לא יצא לפועל משום שהייתי נתין ארה"ב. הפסדתי את עניין הבאפס ואח"כ גויסתי לתותחנים. היינו 87 אנשים, לא כולם חברי ההגנה חלקם כ-7 היו בצריפין. (מהם ואנג שנשאר אחרי קורס הקצינים באנגליה). האווירה ביחידה הייתה אוירה של משמעת פנימית ולא רק משמעת צבאית, לא היו סכסוכים בין המרות הצבאית לבין מרות ההגנה. לפני הגיוס עברתי ועדת קבלה בה ישבו גלילי ודורי רק לאחר כמה חודשים גויסתי כאשר הרי ביילין מזרז את התאזרחותי. אני הייתי במשק מעוז חיים עמק בית שאן. מפקד הנפה קרא לי למפגש בת"א. שם נפגשתי עם יתר המומלצים הרי ביילין לקח אותנו למכוניתו ונסענו לצריפין. הגענו למשרדו של קולונל לסטר. אנחנו חויילנו, למחרת בבוקר צורפנו לתרגול הרגיל.
באימון היה הרבה תרגולי סדר, שיאו היה מסדר מפקד. דומני שהספקנו אף לטווח בצריפין. את הלאנס-בומברדירים הראשונים קיבלנו ימים מספר לפני סוף האימון בצריפין. קיבלנו ל/בדר זמני, מקומי וללא תשלום. הייתה זו פעולה די מחממת לגבינה, אע"פ שהיינו מפקדים בהגנה, לא הורגלנו לענוד דרגות בגלוי. את הדרגות קיבלנו לפי התרגול הרגיל. בפיקוד הרס"ר נכנסנו למפקד, זה ברך אותנו וענד לנו את הדרגות כשאנחנו עדיין המומים מזעקות הרס"ר. לא בא ביטוי חיצוני, לקבלת הדרגה.עם הגיענו לחיפה קיבלנו מקום מיוחד לישון, בחדרון קטן בצריף הגדול, כאשר הל/בדר ממונה על אנשי הצריף בחלק שלו. (הצריף היה מחולק לשני אולמות אבל לכל צריף היה רק מטאטא אחד, וכאן הופיעו ראשוני הקורוזיה כאשר כל אחראי אולם שהיה אחד הלובדרים, היה צריך לריב עם עמיתו כדי לזכות במטאטא ראשון, ולנקות בעזרתו את החדר לקראת מסדר הבוקר).
לחיפה נסענו בשיירה של מכוניות. אנחנו, הל/בדרים לא היינו אחראים על העברת האנשים לחיפה. היו לנו שני קצינים ייחודיים, אחד מהם דורפן אשר היה טרופ קומנדר. הייתה תקופה שמתפקדה הייתה בחדר, בחיפה. בבת-גלים לא היו עמדות, רק צריפים ומשטחי אימונים. לאחר האימון הראשוני בבריגאדה, שלחו אותנו לעמדות. אחרי שיצנו הייתי מפקד עמדה ליד בתי הזיקוק ותחנות הכוח. ואח"כ ליד המזח הגדול. העמדה הראשונה עליה פיקדתי, הייתה העמדה ליד בתי הזיקוק, הייתה זו עמדת קבע. לידה היה צריך מגורים. היא הייתה בנויה עפר. לעמדה היה טבח מאנשי העמדה, כשאנו מתחלפים. אינני זוכר מתי קיבלתי את דרגת הבומרדיר. בתחנת הכוח גרתי עם סמל בריטיבשם קארטק והייתי כנראה סגנו.(17.1.41 בומברדיר ע"פ מסמכים). (רציתי לציין שאנחנו הלכנו לתותחים בהרגשה שנהיה סמלי היחידה, הלכנו משום שראינו חשיבות מרובה בלימוד המקצוע).
הייתי תחת פיקודו של דורפן בחוף כיאט. העמדה הייתה בין פסי הרכבת לכביש. הייתה זו עמדה חפורה ולידה אוהל. היה לנו מפקד בטרי אירי בשם כריסטי, הייתי אז ליד תחנת הכוח. באחת החגיגות כאשר היה כריסטי בגילופין, הוא נתן פקודה לתותחים. פעולה שכמעט עלתה לו במשפט. לים המלח ירדתי בתקופת אל-עלמיין. שם הייתי כ-3 חודשים. משם טיילתי באופנוע לבקעת הירדן, דרך יריחו לטרטבה, לגשר דמיה. הגענו לשכם ואני המשכתי למעוז. מים המלח עליתי חזרה לשובר הגלים.
יש לציין שהיו גם שיחות עם גולומב בענייני היחידה והאימונים, היציאה לחזית, ואח"כ גם בעיית הנסיגה העלולה מא"י. היו חברה שטענו שביחידה במצבה דאז אין קידום ואין פעילות מבצעים אליה נכספו כולם. לגבי פעילותה של היחידה- היה צופה שיכול היה להזעיק את אנשי היחידה. כרגיל הייתה ההזעקה מתקבלת ע"י הטלפון. בבוקר ובערב היה "סטנד טו" הרגיל. חוץ מזה היה סטנד ביי קבוע. מפקד התותח היה מס' 1, הכוון היה מס' 3, לברידה היו סה"כ 5 אנשי צוות, לבופרוס נוסף אדם ככוון. האישור לפתיחה באז בזמן הפעולה היה בידי מפקד הצוות. רשת הטלפונים הייתה מתרכזת לטרופ-קווטרס. ביציאה לשובר הגלים, הייתה מפקדת הגדוד במשך זמן מה. היו אף מאנשינו המפקדה מהם מונבז. אח"כ אני זוכר את הנשק שלנו, פרופ' יונס, ואף את דוב לוסטר. לגבי קורס הבופרוס אני זוכר את הקורס בנהריה. שם למדנו אף את הפרדיקטור, שם עסקנו לראשונה בתיאוריה תותנית. האימון היה במסגרת טרופ. העמדה הראשונה שלי עם בופרוס הייתה בחוף כיאט, ואלי בשובר הגלים. יש לציין שהייתה תקופה בה החליפו את תותחי הברידה וליחידה היו תותחי ברידה ובופרוס ביחידה.


המשך עדותו של נבו יוסף(אודות שרותו בחיל התותחנים בצבא הבריטי ובבריגדה)
אני זוכר את קורס הבופורס. בנהריה עברנו את האימונים במתקן הפרדיקטור. המעבר לקפריסין היה בשנת 1943 אחרי הניצחון של אל-עלמיין, היה ברור שהסכנה המיידית לביטחון חלפה. היחידה שמחה לצאת לחיים פעילים יותר לא היה כל בטחון שזה לא יהיה המדבר המערבי. בארץ ועל חיפה לא היו יותר הפצצות, סוריה שוחררה וא"י הפכה לעורף מבחינה הגנת הנ.מ. באותה תקופה התחיל ויכוח פנימי בין חברי ההגנה והיישוב על רקע של גיוס לאומי לצבא הבריטי לפני הגיוס לפלמ"ח.
הגיוס ל"באפס" החל ב-1940, הגיוס הלאומי לפלמ"ח, (לאחר הניתוק מהבריטים, הפלמ"ח התחיל לעסוק באימונים בבסיסים שהוקמו בקיבוצים). היה בתקופת ינואר 1941. אח"כ התפשט הויכוח בו דנו- האם הנוער צריך ללכת ליחידות הצבא הבריטי, שעתידן והפיקוד עליהן הוא בריטי ועלולות להישלח לח"ול, או עליו להתגייס ליחידות שהפיקוד עליהן בידי היישוב.
כל עוד לא נפלה ההכרעה במדבר המערבי, נטוש היה עמם הויכוח לא הייתה בעיה של יציאת כוחות מא"י לחו"ל. היה שילוב בין המגמות של הכוחות הבריטים למטרות היישוב.
הבעיה צצה שוב לאחר הסרת איומו של רומל. היה ברור שגם יחידות התותחנים תעזובנה את הארץ לזירות אחרות. עם עזיבתן הן תלחמנה באויב, אבל תחשופנה את היישוב בארץ להתקפות פנים של הערבים. צצה הבעיה של אי האמון בשלטונות הבריטים, אסור היה לסמוך על המדיניות הבריטית העלולה להפקיר את הארץ לערבים. הסוכנות עמדה בכל תוקף על ההחלטה לגייס יהודים לצבא הבריטי, החלטה שבא לה חיזוק עם הקמת הבריגאדה, ע"י כך יכול היה היישוב לתרום מכוחו במלחמה באויב הנאצי, ואף ליצור לעצמו עמדת מיקוח, בשאלת הבית היהודי הלאומי, העתיד לקום בא"י.
אנחנו קיבלנו בשמחה את ההתקרבות למלחמה. סוריה שוחררה ובארץ היה שקט מבחינת הערבים. עם הקמת הבריגאדה הייתה תסיסה על רגע זה, של הליכה לחזית, היו שעזבו את הפלמ"ח והלכו לבריגאדה.
אנחנו העברנו לפורט- פואד, משם לקפריסין דרך פמגוסטה. היינו בפמגוסטה ובעמדות ליד שדה התעופה של ניקוטיה. פרט למחלקה שנשלחה לקסטלורוטו. אני הייתי ה"a" טרופ, המפקד קפיטיין בנגהם. עימו היו גם לויט. ברטלט. ואוד'ס(לויטננט אף הוא, אוד'ס היה אנגלי שלא מסוג בוגרי ה"פבליק סקול") מפקד הסוללה היה מייג'ור רוזנברג. מילנר היה מפקד הטרופ בפמגוסטה.(כנראה ב"b" טרופ).
מייג'ור רוזנברג לא יכול היה ליצור לעצמו עמדה מוגדרת ביחידה, שהרי היה היהודי היחיד בקרב הפיקוד האנגלי. הוא לא מצא לו אוהדים רבים בקרב הקצינים. (לעומת רוטשילד שהיה מסו"ל בבריגדה, היה בעל בטחון עצמי ויכול היה להרשות לעצמו אני זוכר שהעברנו ברכבת, יצאנו מרחובות מפקדת הסוללה הייתה בניקוטיה. רוב הזמן פרט לאימונים. הייתי ב"a", טרופ בפמגוסטה. היו לנו עמדות על החומות.מספר עמדות הגנו על הנמל ושתיים על העיר, סה"כ ארבעה תותחים. מפקדת הטרופ הייתה ע"י החוף, שם היה אף הטבח של הטרופ. דומני שדורפן לא הגיעכ עמנו לקפריסין(היה חולה).
אני הייתי בקפריסין פול-סרג'נט, הייתי סמל הטרופ שלי. בתחילת תקופת קפריסין עלתה בעיית הדרגות בקרב הקבוצה המצומצמת של הסמלים. כאשר הגענו לקפריסין, שמוליק יפה ואני היינו שווים בדרגות. הבעיה הייתה מי יהיה רס"ל הסוללה.
אברהם יפה עזב אח"כ את היחידה ואני נשארתי כסמל הטרופ. היו סמלים נוספים כטוביה דורי:(דומני שרוגלסקי עבר מהתותחנים). בטרופ שלי היו בומברדיר ים מפקדי צוותות ביניהם איצ'ה כהן.
לגבי אימוני קרב התנועה- היינו בלימסול, תפסנו עמדות במקום וחזרנו במסע לילי. הקשר בתוך הטרופ היה ע"י רצי אופנוע, בעמדות היה קשר של טלפונים. פקודות היו מעבירים במין מכשירי רמקול. לא היה קשר אלחוט! לגבי עיקר האימון היה בארגון המסע. אנחנו לא השתתפנו בהערכות המצב ובבחירת קו הפעולה. אנחנו היינו אחראיים על הביצוע הטכני של ההוראות.(היו אנשים אשר התאמנו בנהיגה במסגרת היחידה). הטרופ סרג'נט היה אחראי על הכנסת הכלים לעמדות הוא היה מוביל את הצוות הראשוני לעמדות. דומני שאח"כ היה סמל הטרופ נוסע עם המבנה העיקרי. היוצאים לקסטלורוטו היו יוצאים מפמגוסטה, אחד האנשים שייצאו לשם היו דוב ארנון. הקשר עם אנשי האי הקטן הזה היה קלוש. לדרך יצאו בספינות דייג כי חששו מפגיעת חיל האוויר של הגרמנים.
בקפריסין לא היו פעולות קרביות והנסיעה לקסטלורוטו הייתה שם שיא הפעילות. עם הידיעה על המעבר לבריגאדה- היו כל החיילים היהודיים שרויים בציפייה לצבא היהודי. אנחנו התותחנים אשר לא קיבלו דרגות קצונה ראינו עצמנו מקופחות לעומת אנשי החי"ר להם היו קצינים משלהם. חיכינו לרגע בו לא נצטרף להילחם עם קצינים זרים על בעיות ביחידתנו. והדגל הלאומי יונף אצלנו ללא כל בעיות.
היה ברור לנו שעם העברתנו לבריגאדה נעבור מהרה לתותחי שדה. הגיעה היחידה שאלינו יצורפו אנשי תותחנות החופים ויחד עמם ניצור את הכוח המסייע של הבריגדה.
היו שלושה שלבים: 1) התארגנות הבריגדה.
2)המרת תותחנות הנ.מ והחוף לתותחנות שדה.
3)הנסיעה לאיטליה לחזית.
כל הדברים הללו נתחברו במצרים.
המעבר למצרים היה בספינה קטנה "איאולה", מהדרך בים זכורה לי סערה קשה.
הגענו לחיפה משם נסענו למצרים ברכבת. (אינני זוכר כל תותחים, אותם לא לקחנו עימנו).
התארגנו באיזור בורג'-אל-ערב במצרים משםהפלגנו לאיטליה. ירדנו מהאונייה בטרנטו. שם שהינו במקום באוהלים במחנון זמני(בין עצי זית).
כעבור מספר ימים העבירו אותנו צפונה לסביבות רומא. ירדנו מהרכבת והעברנו במכוניות לפיוג'י. (שהייתה עיירת נופש איטלקית משופע במלונות). משם העברנו אח"כ (אלה שהלכו למבדקי קצונה),לנאפולי. בפיוג'י החלה כל הבריגאדה בהתארגנות לקראת העלייה לחזית בצפון. אנחנו שהלכנו למבדקי הקצונה, לא הספקנו לראות תותחי שדה, אצל אנשינו. אינני זוכר מבדק כלשהו בתוך הסוללה, ואיני יודע לפי מה הורכבה הרשימה של מועמדים לקורס קצינים. היה ברור שהסמלים הבכירים ילכו לקורס הקצינים. אבל היו בעלי דרגות נמוכות יותר כמו ואנג או חרמון, שבכ"ז נשלחו בהמלצת המפקד לקורס הקצינים. מאידך, היו סמלים בכירים, אשר נשארו במקום, ולא נשלחו לקורס הקצינים.
הגענו למבדקי קצונה למשך שלושה ימים. העיקר במבדקים היה הצורך להתבלט במסגרת הצוות. היו בחינות פסיכוטכניות. (אני זוכר את ואנג שקיבל מצב רוח איום, בחששו מפני תוצאות המבדקים הפסיכוטכניים). אני זוכר גם את ארוחת המפקד בה הקפיד כל אחד לאכול בשיא האדיבות, אני שמטתי מזלג, (ישבתי ליד הקולונל) והחברה היו בטוחים שאני אכשל בגלל זה.
כל אנשינו עברו בהצלחה את המבדקים, (אני חושב שמבדקים אלו היו לשם הפורמאליות בלבד, משום שכולנו עברנו אותו ללא כישלון).
היינו שלוה שבועות בגנים נהדרים, ליד נאפולי. הספקנו לראות ולשמוע דברנו עם אבן ארי שהיה במצב רוח רע על שעזבנו את היחידה. אז כבר היה ברור שהיחידה עוברת אימוני הסבה לתותחי שדה.
הפלגנו באונייה לאנגליה. אחרי שכבנו כולנו ללא כוח בגלל מחלת הים. ירדנו בגלזגו, אשר התמונה היחידה הזכורה לי מגלזגו היא תמונת רגליים. היינו כה עייפים וכרענו תחת הקיטבגים שלנו עד אשר התברר שאין אנחנו אנגלים החוזרים למולדת, אלא ישראלים הבאים לקורס קצינים. מגלזגו ירדנו ברכבת עוד באותו הלילה, לבסיס האימונים העיקר של חיל התותחנים הבריטי, בווליג' ליד לונדון. המחנה עצמו לא היה מפואר חוץ מאשר מועדוני הקצינים והסמלים. הגענו לאנגליה בימים הראשונים של הקור והשלג. בעלי הדרגות הסתדרו דיי טוב. המחנה היה אז כמין מחנה מעבר גדול. כסמלים קיבלנו חופשות רבות ללונדון.
אימונים שלנו באנגליה חולקו ל3 חלקים עיקריים:
1)ווליג'- כחודש ימים (לי ולמספר נוסף של חיילים נמשכה השהות במקום זמן רב יותר, אני חליתי).
2)ROTHEM רוטם- ה"פרי אוקטיו" השלב המכין לקורס הקצינים נמשך כ-5 עד 6 שבועות.
3) קטריק (יורקשייר)- קורס הקצינים. (ליד דרלינגטון).
המרכז קורס הקצינים היה מחנה הקרב: שהתקיים באזור האגמים של אנגליה. המחנה הזה נמשך כשבועיים. אלו שסיימו את הקורס נשלחו ליחידות שונות, היו שהגיעו לבריגאדה, אני וחבר אחד לא סיימנו את הקורס וחזרנו מוקדם יותר לבריגאדה. ביום בו הגענו לבריטניה הייתה זו מותקפת קשות ע"י פצצות האוויר הגרמניות של המלחמה, סיומה לא נראה באופק. ופצצות ה"וי" הטרידו לא מעט.
הלכנו לקורס במחשבה שעל אף הקורס הארוך נספיק עדיין לקחת חלק במלחמה.נוסף לידע תותחי אשר יירכש על ידינו.
למעשה המלחמה הסתיימה עוד במאי 1945, ואנחנו עדיין היינו בקורס. יום ה day v.e (וי איי דיי) שינה הרבה מהרגשותינו לגבי הקורס. עם הגיעה הבריגה להולנד ובלגיה נתברר לנו שאנשינו התחילו בסיוע לפליטים ולענייני רכש. המלחמה שלנו הסתיימה, הבעיה של הלוחמה נבלעה בפעילות העזרה לפליטים.
בווליג' לא עשינו כל דבר. המתנו ויצאנו לחופשות בלונדון. נתקבלנו יפה ע"י החוגים הציוניים במקום. זכינו לקבלות פנים רשמיות של נציגי הסוכנות(אפילו הזמינו אותנו לתפילות שבת, בבית הכנסת המסורתי שהופצץ ע"י הגרמנים, ובכ"ז קיימו בו תפילות. הזמינו אותנו לעלות לתורה. התברר שלא כל אנשינו היו בטוחים בעצמם לגבי עליה לתורה. שלחנו כנציגים את מאיר אילן וטריל לוין. שלא לדבר על תגובות מארחינו שהבחינו במבוכה שאפפה אותנו עם הקריאה לעלות לתורה.)
עברנו ל'רוטם'- שם עברנו את האימון הבסיסי של הקצין, עם דגש על העלאת כושר. שהינו שם כחודש או מעט יותר. אני זוכר שהגעתי לכאן עם חרמון וגוטרמן (בגלל מחלתי).
בקטריק היינו בעיקר ישראלים: היו עמנו גם אנגלים וקנדים ואף ניו זילנדיים, בלגים ולוכסנבורגי אחד.
הדברים המרשימים מאותה תקופה היו ההליכה לקנות את מדי הקצין, ומגרשי האימון הגופני של הבסיס.
עם פריסות השדה התחלנו להכיר את הנוף האנגלי- אנחנו הישראלים, ציפינו בקוצר רוח. לסיום החורף על הגשמים הטורדניים שלו. היינו באחד ה"פאבים" הללו לאחר פריסה בשדה, שתינו את התה בחלב, ושאלנו את המוזג: "מתי יגיע הקיץ?" תשובת המוזג הייתה:"זוכרים בחורים את אותו אחה"צ, השובע בו לא ירד גשם, זה היה הקיץ! אתם עברתם אותו כבר, בחורים!".
כל מאמצינו היו להשיג חופשות ללונדון(פעם אחת היינו בלונדון אחרי מחנה הקרב).
קרוב מאוד למחנה שלנו באיזור האגמים, היה "הל ולין", ההר הגבוה באנגליה. עליו טיפסנו במסגרת האימונים. נוסף לכך התאמנו שהעברת תותחים מעל מכשולי מים, ותרגול של נחיתה על החוף בסירות גומי. בקטריק התאמנו של התותחים עצמם, התאמנו על תותחים רבים בעיקר על תותח השדה 25 ליטראות. התאמנו במטווה הזעיר. היה פרק נכבד של אימון גופני על כל קשייו,(עד 10-11 ק"מ של ריצה). בשלב יותר מתקדם למדנו את הפריסות השונות.
אני לא הגעתי לירי תותחים ממש. זה היה רק לאחר מחנה הקרב ואני עזבתי את הקורס עוד לפני הירי הראשון. פורמאלית, לאחר מחצית הקורס היה מיון. קפטיין ג'ונס או סמית קרא לנו לשיחה כדי להגיע לקצונה בתותחנים, היה צורך לחתום על המשכת השרות, כן קיבלנו הערכה לגבי התאמתו של הקצין להיות קצין תותחנים. לי ולחייל נוסף הציעו להמשיך בבי"ס לקציני חי"ר או לחזור ליחידתי הקודמת. אני קיבלתי את ההצעה האחרונה. (גם להובר הפסיק את הקורס מסיבות משפחתיות).
אני הועברתי ל604 בטרי אשר הייתה בהלן בבלגיה. (לגבי התקופה הקודמת אני זוכר שנפגשנו לפחות פעם אחת עם שרתוק בלונדון הוא היה האחראי עלינו. לקראת הבריגאדה הייתה לנו פגישה עמו בצרים, השתתף גם שלמה זעיר. הפגישה הייתה באלכסנדריה בבית משפחת וייסמן).
באנגליה היינו עצמאיים בדבר ההחלטות שלנו: לא היו לנו הכרעות אשר באו כהוראה מטעם המוסדות. אני זוכר שעברתי במעבורת לאנגליה, הגענו לבלגיה ליד אוסטנד. הייתי כנראה יחד עם דוב גוטרמן. משם הגענו לסוללת תותחי השדה 604 שהייתה אז בהלן. מפקד הסוללה היה אדי רוטשילד. אח"כ הגיע קצין ישראלי אחר, לובקה גינצבורג. אני קיבלתי את תפקיד הרס"ל הסוללתי. הייתה מתיחות מסוימת ביני לבינו ואח"כ גם עם רוטשילד, בעיקר בעיניי הט.ט.ג. חששנו מפני פיצול הלויאליות של רוטשילד לאחר שהתברר לו שלמרות כל התירוצים יותר משליש אנשי הסוללה אינם. הוא התחיל להבין את העניינים ובאסיפה מסוימת הוא נאם לפני אנשי הסוללה ללא נוכחותם של הקצינים הזרים. הוא הציג את עמדתו ואת שאיפתו לעזור לנו. ומאז עשינו את עבודתנו תוך כדי כיסוי מצידו. (אני זוכר שיחות בעניין הט.ט.ג את ברטלט). אני עצמי יצאתי למסע לגרמניה לקשור שוב את הקשר אם אנשינו. בדרכנו חזרה הבאנו עימנו פליטה. נטע עמי גם לובקה גינצבורג. היינו כ5 אנשים, נסענו לבדוק את מצב אנשינו, לשמור על מגע עימם, ולחדש להם את הכיסויים. כבר אז היה מרכז במפקדת הבריגאדה אשר טיפל בענייני הט.ט.ג.
נסענו למחנות הצפוניים של ברגן-בלזן ואח"כ הדרמנו למחנות שליד מינן. (שם לקחנו את הנערה שהעברנו אותה לבלגיה, כיום היא אחות בארץ). אני הגעתי ליחידה באוקטובר או חודש קודם לכן. נסעתי לגרמניה מספר שבועות לאחר שהגעתי ליחידה.כאשר חזרתי מגרמניה חליתי והובאתי לבריסל, לבי"ח כך שממש ביחידה הייתי רק כחודשיים. אח"כ נסעתי ארצה.
(עד כמה שאני זוכר הרי כאשר הייתי ביחידה לא שמרו אנשינו על שבויים). אני זוכר גם פגישות בהלן בענייני החיילים המשתחררים. ארצה נסעתי עם עמי ארבל דרך מרסיי לפורט סעיד ולא"י. הגעתי לרחובות, הוצבתי לצריפין ועד שחרורי בחודש ה-6 הייתי ממלא תפקיד קצין תורן אחת לשבוע, במחנה צריפין במשך חצי שנה. למעשה מבחינה אקטיבית סיימתי את תפקידי הצבאי בפברואר 1946.


על רכש – חיפה קפריסין מצרים

לראשונה התחלנו בפעולה בעמדה שלי אשר הייתה מגנה על תחנת הכוח בחיפה, דרומית לתחנה. מפקד התותח היה בריטי בשם קרטרייט. היינו לא רחוקים ממחסני הצבא הבריטי. התקופה הייתה לאחר הפלישה לסוריה. פעיל עמי היה גסקו. היינו משחדים את החיילים הבריטיים אשר שמרו במקום, התרכזנו באיסוף מקלעי "שאטו" צרפתיים. היה זה נשק שלל אשר היה קל יותר להעלימו. מבחינת העיקוב, קשה היה לעקוב בספירת המלאי אחרי נשק שלל. אני זוכר שהבאנו את הנשק לאחד מחדרי הצריף (של העמדה), בילינו זמן רב בפירוק הכלי והכרתו. היינו צריכים לעבוד במהירות, מחשש עייני הבריטים וגם מפני יתר אנשי העמדה אשר לא כולם היו בתמונה.את הנשק היינו מעבירים בעזרת מכוניות זיפזיף. מכוניות אלו הגיעו עד כ-800 מ' בסמוך לעמדה. על פי תאום עימנו הייתה המכונית מגיעה, גסקו ואני היינו נושאים את הנשק למשאית, מחביאים אותו בארגז המטען. הנשק היה מעבר לתעודתו, למחסני ההגנה. (אני זוכר את העבר בו ניסינו גסקו ואני לפרק את הנשק לראשונה, הוטרדנו ע"י ביקורות והיינו מוכרחים להחביא את הנשק. המייג'ור אשר פגש אותי לא מסודר ובבגדים מלוכלכים, טען שבהתאם לדרגתי עלי לשמור יותר על בגדי. אני זוכר גם את ההליכה המייגעת בחולות כאשר העברנו את הנשק למשאית). את הנשק היינו מעבירים לאור היום, מתוך הנחה שלא ישאלו בעלי דרגות על נשק שבידם, ואיש לא יחקור על מעשיה של משאית במקום בשעות היום. בעוד אשר בשעות הלילה, משאית כזו הייתה מעוררת חדשות. (אנחנו היינו מתאמים את העבודה עם אנשי ה"באפס". המגע שלנו של שמוליק ושלי היה עם מקפד משטרת חיפה של היום ואולי גם עם כרמי.)
ארגון הרכש היה בידי אנשי ההגנה וסמכותיהם לא חפפו תמיד את יחסי הדרגות בצבא הבריטי.
רכש הנשק היה אחת מאבני היסוד של כל איש הגנה ללא הוראות פרטיות בכל עניין לחוד. על נושא של רכש מעולם לא היינו משוחחים עם שרת, רק עם אליהו גולומב.
אנחנו היינו עוקבים אחרי ריכוזי הנשק הבריטיים והיינו מתכננים מראש את הפעולות, כאשר אנחנו משתדלים לשמור תמיד על חשאיות ועל אי שיתוף אנגלים. לעיתים כדי להוציא כמויות גדולות של נשק במכונית, היינו צריכים לשחד x חיילים בריטים.
בקפריסין היה אדמון איש מרכזי בנושא הרכש. בקפריסין היינו אנחנו היחידה הארצישראלית המרכזית. אך היו גם חיילים שלנו בחיל החימוש, אחד מהם היה קפטיין מושקוביץ (כיום גבי דורון). באחד המקרים לאחר לחץ סייע בידינו קצין נוסף. בעזרת יונים קפריסאים העברנו משלוחים ארצה. יתר המשלוחים איני זוכר אותם. (אני זוכר שהגענו למחסנים בהרי האמיאנדרוס לקחת כלי נשק).
בבורג'- אל- ערב היה נשק שלל רב אשר לא מוין. הנשק היה מערם בסביבת אלכסנדריה ומפוזר באזור. אנשי ההגנה במקום התארגנו מיד לרכש. אני זוכר את שמוליק ואותי נוסעים לשפת הים, מבורג'- אל –ערב לסירת מפרש. העברנו נשק שהועבר לא"י. (לקחנו את הנשק שהובא למחנה שלנו בבורג'-אל-ערב). נסענו בשתי מכוניות עמוסות, הגענו לנקודה ליד שפת הים. (היו עמנו גם אנשי ה"באפס").
סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT