ספריית בית התותחן, עדותו של שמואל אדמון רפפורט על תותחנים בצבא הבריטי ובבריגדה, שומר . יהושע


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : עדותו של שמואל אדמון רפפורט על תותחנים בצבא הבריטי ובבריגדה
מספר פריט: 579
מקום הוצאה: ארכיון צהלשנת הוצאה: -,-1966
  סיווג הפריט: תיק, סיפור, סיפור   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון, צבא ובטחון
הערות: עדותו של מר שמואל אדמון 9.66
ראיין שומר יהושע
על תותחנים עבריים בצבא הבריטי ובבריגדה.
הקשר בינינו נוצר למעשה עקב פנייתו של נובימייסקי לשלטונות, להגנה אנשי-אוירית על מפעלי ים-המלח, למעשה היחידה הייתה צריכה להיות בסטאטוס של נוטרים, וכך היא נקראה בכתובה שהתנהלה בין נובומייסקי לשלטונות, היה מדובר על נוטרים להגנה אנשי –אווירית למפעלי ים-המלח.
באוקטובר שנת 1940 גויסו 80 איש חברי ההגנה, ליחידה הזאת, בגיוס היה גיוס פתע, עם הודעה של כ-12 שעות לכל אחד לפני התגייסותו דרך הצינורות של ההגנה. האנשים הועברו לח"א למשרד הגיוס של הנוטרים, משם הוסעו לסרפנד למחנה האימונים.
חלק מהאנשים היו תל-אביבים משורות החי"ש, חלק היו חיפאים וחלק גדול מהם היו בני משקים.
היות והמחשבה הראשונית הייתה כנראה, שיהיו נוטרים הומלצו מספר אנשים לדרגות של סמלים (שאח"כ יוכלו למלא את תפקידי הסמלים), ביניהם היו אברהם יפה, רוגלסקי, שמואל אדמון, יוסף לוין (נבו), טוביה דוסטרובסקי.
האנשים הושבעו ב-15 לאוקטובר, חלק, הקבוצה האחרונה , הושבעה ב 18 לאוקטובר, סה"כ היינו 87 איש היות וצורפו אלינו עוד 7 אנשים ש"התגלגלו" אז בסרפנד, אלה היו 7 ירושלמים.
עם ריכוז היחידה בסרפנד הפעולה הראשונה שנעשתה הייתה בחירת ועד. היות וכולם היו חברי ההגנה, למעשה נקבע באותה אסיפה שאיש אינו פונה לאנגלים, אלא דרך בא-כוח היחידה שהיה אברהם יפה. נבחר ועד של 3-5 איש, שהיו צריכים למעשה להוות את הפיקוד הפנימי של היחידה. נתנו ליחידה שני רבי-טוראים והתחלנו באימונים. האימונים היו מאד פשוטים הם כללו תרגילי סדר חמושים, ומטווחים, זה היה כלל האימונים בסרפנד, שנמשכו כחודש ימים, תוך החודש הזה מונו מס' אנשים שהצטיינו לטוראי-ראשון או כפי שזה נקרא לאנס-בומברדיר, ביניהם היו אברהם יפה, לחובר, הייתי אני וגם רוגלסק.
הרב"טים שלנו היו שני אנגלים.
טכס ההשבעה בצריפין היה מאוד פשוט, עמדנו בשורה איש ידו על כתף חברו מימין, ישב שם אז דן אבן, שהיה לוטננט, הוא הקריא את נוסח השבועה "בזאת הנני נשבע להיות נאמן להוד מלכותו" וכו', ואנחנו חזרנו אחריו "בזאת איני נשבע להיות נאמן להוד מלכותו" ובזה נגמר הטכס. וחתמנו על חוזה השרות.
במשך שהותנו בצריפין התגבשה היחידה והיא הייתה יחידה טובה, כולם היו למעשה אנשים מאומנים, בכל הנוגע לתרגילי סדר ותס"ח, כמו שציינתי קודם, רבים היו יוצאי ערים וזה היה לאחר המאורעות וכולם היו בתוך ה"ענינים" ואז הועברנו לחיפה.
בחיפה קבלנו את המפקדים החדשים, בחיפה הופיע מפקד היחידה קפטיין גולד עם מספר סמלים ביניהם היה סרג'נט אייז וסרג'נט נג'י והיה מדריך נוסף ורס"ל. אנחנו הופענו מספר ימים לפני כריסטמס והקפטן פגש אותנו בנאום ציוני נלהב, שהנה הוא שמח לקבל לידו יחידת תותחנים יהודית עברית, ואם אנחנו איננו מאמינים לו, הרי הוא מסר לנו מספר כתובות שבהם אפשר היה לברר שהוא ציוני גדול ווינגייט היה חבר שלו וכו'.
לאחר חודש בסרפנד 'בוער' הוא ששלט למעשה ביחידה, אז התחלנו באימונים בכלים שהועמדו לרשותנו, היו אלא תותחי "ברדה" (או מקלעים כבדים,) תותחי 20 מ"מ שנתפסו במדבר המערבי, כלים איטלקיים, עמם הופיע סמל שהיה במדבר והוא למעשה למד את הכלים יחד אתנו. הבעיה הייתה שהאנגלים בדרך כלל יודעים להשתמש בכלי ,אך אנחנו מתוך הרגלנו בהגנה למדנו גם להיכנס לקרביים של כל כלי, היות ועמדו ברשותנו מספר מספיק של כלים, הרי היינו לומדים לפרקם ולהרכיבם בתום יום האימונים.
בנוסף ללמוד הכלים התחלנו ללמוד את תורת התותחנות האנטי-אווירית, בראש ובראשונה מידי האנגלים שידיעותיהם היו די שטחיות. למעשה חלקם היו תותחני שדה שלמדו את התותחנות האנטי-אווירית והיה להם די קשה ללמד חברה ששאלו מספר רב של שאלות מביכות, הבחורים שלנו התחילו לקחת את ספרי ההוראה מהאנגלים והבינו אולי יותר ממה שהאנגלים הבינו.
המחנה היה סגור. בבת-גלים התפתח הווי של היחידה, בחיפה היו עוד תותחנים אנגלים. הדבר הראשון שמפקד היחידה רצה להראות שהיהודים שלו אינם נופלים מהבריטים והוא הקים קבוצת כדורגל. למרבה המזל קבוצתנו ניצחה. המפקד שלח מכתב ליחידה האנגלית בה הוא הודיע שהוא פותח בי"ס לכדורגל ואם הם רוצים ללמוד הוא מוכן לקבל כמה לקורסים אצלנו.
במחנה הזה של בת גלים ב"גיברלטר באראקס"ינו בערך כחודש ימים, ובינתיים כוחות וישי בסוריה נכנסו למלחמה ואז כנראה חל השינוי בתוכנית, במקום לשלוח אותנו להגנת מפעלי האשלג, הוצבנו בעמדות באזור חיפה, בעמדות בנמל, ליד חברת חשמל. תפקידנו היה להגן על נמל חיפה ותחנת הכוח, ליד תחנת הכוח היו אז שתי עמדות, בנמל היו כ-6 עמדות וליד בתי-הזיקוק היו גם כן כ-4 עמדות. בנמל היו למעשה 4 עמדות , 2 על שובר הגלים הגדול , אחת בהתחלת שובר הגלים והשנייה בסופו, עמדה נוספת הייתה על השובר הגלים הקטן ועמדה נוספת לא רחוק מהשער המערבי הקיצוני של הנמל.
מסרפנד לחיפה נסענו במכוניות, משאיות צבאיות, אני חושב שבאו לקבל אותנו. בתחילת האימונים לא היו כל פריסות. האימונים התנהלו כך: היינו יוצאים בבוקר למגרש ליד המחנה, קודם כל היינו תופסים עמדות ליד התותחים, לפי המספרים, " בי נמברס תייק פוסט", עד שכל אחד ידע מקומו של כל אחד ליד הכלי ותפקידו, הצוותים היו מתחלפים. היה גם חלק תיאורטי, של ירי אנשי אויר, ציוד הכלי לפני האווירון שמופיע וכל הכרוך בזה. אווירון שבא מן האגף , אווירון שבא ממול וכו'. התחלנו בחלק נוסף :זיהוי אווירונים ותרגילי סדר. כל אימון של פריסות לא היה ,כי הכול היה מכוון להצבתנו בעמדות קבועות, כל האימון הזה ארך כחודש.
אחרי גמר האימונים התחלקו לשלושה טרופס, בנו מחלקת מפקדה ושתי מחלקות "איי" טרופ ו"בי" טרופ לתפעול ממש של כלי הנשק.
במפקדה היו השירותים, זאת אומרת, האפסנאות , משרד היחידה והנהגים.
באותה תקופה קבלנו גם מספר קצינים מקומיים, אחד היה משה דורפן שהוא היה יהודי, דרום-אפריקאי שהתגייס בארץ והיות והוא היה דרום-אפריקאי הוא קבל ישר דרגת קצונה, היות וזו הייתה צריכה להיות יחידת נוטרים הרי הוא אפילו לא נזדקק לרקע קרבי או ניסיון צבאי מיוחד, קבלנו אז שני קצינים שהיו שוטרים בארץ, אחד היה לייל והשני היה ויליאמס, או אולי הגיעו אלה בשלב יותר מאוחר.
המקום הראשון אליו הגענו מצריפין היה למעשה לא "גיברלטר בראקס" אלא "כרמל קמפ". אח"כ כאשר נשלחנו לעמדות המפקדה עברה ל"גיברלטר באראקס" בבת-גלים. מפקדי הצוותים הראשונים היו אלה: אברהם יפה, שמואל אדמון, רוגלסקי, דוסטרובסקי טוביה, יוסף נבו.
שתי עמדות הוקמו ליד "רוטנברג" אחת ממש ליד המפעל והשנייה ליד "נשר", בכל עמדה היו כ-8 איש, סדר היום היה כזה: השכמה לפני עלות השחר עם "סטנד טו" ו"סטנד ביי" אם חשבו שהאווירונים מגיעים היינו יושבים בעמדה על התותח מוכנים חצי שעה, לפי החוק לאחר זאת הייתה צריכה להיערך התעמלות הבוקר, אך איש לא הקפיד על כך, מסדרים אח"כ את העמדה אוכלים ארוחת בוקר, אח"כ היו צריכים להתחיל באמונים שכללו את הכרת האווירונים וזיהויים ובזה נסתיים היום. היה זמן רב לקריאה. היחידה עצמה הייתה מאוד ממושמעת, הקפדנו תקופה די ארוכה על האיסור לשחק בקלפים, במשך כל היום היו מתחלפים בתצפית , כך שכל הזמן היה לפחות אדם אחד בתצפית . היו אפילו כסאות מיוחדים לצופה. לפנות ערב היה שוב ה"סטנד ביי" מרבע שעה לפני שקיעת החמה ועד רבע שעה אחר שקיעתה. ובלילה אחד בתורנות מוכן להזעיק את החילים במקרה הצורך. היה טבח שתפקידו היה לבשל. ארוחה עיקרית הייתה מובאת יום יום, שירותים כמו כביסה הייתה מובאת פעם בשבוע, כל עמדה הייתה חיה את חייה שלה ללא קשר עם יתר העמדות, היות ומספר האנשים היה מצומצם והיה צורך להחזיק מינימום של 6 איש בעמדה היו תקופות בהם לא היו בכלל יציאות לחופשה העירה. האנשים היו יושבים כל הזמן בעמדה. במידה והיו יותר אנשים היו יוצאים לפי תור העירה, חופשיים עד שעה 10 בערב, לכל טרופ הייתה מפקדה, שם ישבו הקצין והסמל התורן. ואף הפקיד התורן. בתחילה לא עמד לשרותם שום כלי רכב והקשר היחיד עמם היה באמצעות הטלפון, ושרותי החולים היו ניתנים ע"י מפקדת כל הבטרי. החולה היה צריך להמתין למכונית האספקה או שהיה צריך לכתת רגליו ולהגיע למפקדה. בשלב מאוחר יותר החלו לקבל מכוניות ולכל מחלקה הייתה מכונית, ואז יכול היה הקצין או הסמל לבקר בעמדות ולראות מה נשמע בכל מקום. הביקור היה שגרתי בדיקת הסדר, סידורי המטות , הניקיון וכו'.
בתחילה לא היה כל קשר בין עמדה לעמדה. אח"כ הייתה רוטאציה של המקומות , כלומר אלה שהיו בעמדה מסוימת היו עוברים כולם לעמדה אחרת, אבל חילופי אנשים לא היו. אנחנו קבלנו עמדות מוכנות , אותן בנו עבורנו קודם לכן. בכל עמדה היו שירותים די נוחים, מים ונוחיות, הצבנו את התותח והיינו מוכנים, אני הייתי במקרה בעמדה שהייתה מוגבהת ליד "שמן" הייתה זו עמדה מוכנה עם צריף מגורים שכלל חדר אחד גדול בשביל הצוות, למזלנו היה חדר נוסף אשר שמש כחדר אוכל ומשחקים, היה מטבח ושירותים.
אני זוכר יום אחד שהפעילו אותנו נגד אווירונים. יכול להיות שהיו אלה אווירונים איטלקיים, כנראה התחילו ההתקפות הראשונות על חיפה אם אינני טועה, בסביבות מאי – יוני 1941 .העמדות שלנו פעלו כראוי עד כדי כך שלזכותנו נזקף מטוס אחד שהופל לים, אם באמת הופל על ידינו איש איננו יודע, פצצות נפלו די קרוב לעמדה שלנו עד כדי שבחור אחד נפל על התותח ובקש שנפסיק לירות, כדי שלא ישליכו עליינו פצצות ולא נפגע. ליד העמדה שלי נפלה פעם פצצה שיצרה מכתש אדיר שהחברה שחו בתוכו לאחר שהתמלא במי גשמים. במזלנו הרב איש לא ניזוק. בכל אופן באותה התקופה הייתה פעילות אווירית ניכרת של האויב מעל לחיפה ואנחנו ירינו די הרבה.
לכל עמדה הייתה הקצבת מחסניות, הבריטים תפסו את ה"ברידות" עם מספר מחסניות מצומצם אח"כ הם יצרו מחסניות דומות במצריים. המחסניות החדשות לא היו תמיד מוצלחות. וכל החברה התעסקו אז ביצירת שכלולים וכלי עזר לטעינת המחסניות ופריקתן.
היה אחד זיסמן (?) שהמציא תוף גדול לטעינת כדורים, איש "שמן" המציא מכשיר נוסף כדי להקל על העבודה, כי בתחילה היה צורך לפרוק כל תרמיל בודד, מאחר שכדור אשר נורה תרמילו נשאר במחסנית, מספר המחסנות היה מצומצם וכאשר ירו מהן הן נגמרו בקצב מהיר והיה צורך לטעון חדשות במהירות. פריקת התרמילים הריקים הייתה גוזלת זמן רב והייתה פוצעת את האצבעות.
מערכת ההתרעה – היו צופרים בתוך העיר. אצלנו לכל עמדה ההתרעה הייתה מתקבלת בטלפון ונוסף לכך היה צופה בכל עמדה שהיה מזעיק את האנשים במקרה והבחין באווירון והוא היה אף מודיע על כך למפקד הטרופ. אם היה נשמע או נראה אווירון היה צורך לתפוס עמדות, פתיחה באש הייתה רק לאחר שהאווירון זוהה ברורות כאווירון אויב. האישור לפתיחה באש היה בידי מפקד העמדה.
טווח הירי שלנו היה די נמוך עד 3000 מטר ובגובה זה אפשר היה לזהות די יפה את האווירון, בנוסף לזה כבר היו אז בנמל כמה אניות מלחמה, היו אלו צלבניות בעלות תותחים מרחיקי-קלוע וכאשר היינו מקבלים את הודעת ה"סטנד שו" או היינו שומעים שהם פתחו באש ידענו שהאויב מתקרב.
בשלב מאוחר יותר התגייסה מחלקה נוספת אשר נקראה "סי"טרופ, אלו היו המיקוואים , ביניהם היו שלום חרמון והחברה היותר צעירים ולהם כבר לא הספיקו הברידות והם היו הראשונים אשר קבלו "לואיס-גאנים" והחילופין שלנו היו רק בין שני הטרופ הראשיים להם היו "ברידות".
קצת יותר מאוחר התגייסה מחלקה נוספת הייתה זו ה"די" טרופ, הם צויידו בלואיס-גאנים, כן היו אנשים ממקומות שונים, חלקם בני משקים, חלקם עירוניים, מבוגרים וצעירים להבדיל מהמקוואים שגויסו כגוף אחד.
באותה התקופה אפילו לא הכרני את כל האנשים, שמענו שהתגייסו אנשים נוספים, ראינו משאית שהגיע עם אנשים חדשים, אך הקשר עמם נוצר בתקופה מאוחרת בהרבה.
"בי" טרופ התפרסה ב"איי-פי-סי", סביב מיכלי הדלק במפרץ חיפה, "די" טרופ התפרסו בחיאט ביץ".
המפקד גולד התחלף תוך זמן קצר מאד ואז הופיע מייג'ור כריסטי שהיה אירי, שחיין גדול. כסגנו נתמנה פייל, בחור צעיר, דורמן היה אז המפקד של "איי" טרופ. מאייר (היה קצין צבי) והיה מפקד "די" טרופ. והקוריוז עימו (הוא היה קצין כפי שהזכרתי): יום אחד הוא תפס בחור אחד יושב במשרד ללא חולצה וללא מכנסיים והוא שאלו "מה אתך? הקצין עלול להכנס?
הפקודות והאימונים היו באנגלית. באותה תקופה של הישיבה בעמדות הועלו מפקדי העמדות היהודיים מדרגות של בומברדירים לדרגות של סמלים, ואז כאשר הגיעו "סי" ו"די" טרופ כבר היו בחיפה אוסטרלים, הם תפסו עמדות בסביבה והיו להם תותחים הרבה יותר כבדים, בינתיים הביאו גם "האב אק-אק" (תותחי נ. מ. כבדים), מחלקה אחת העברה לים-המלח, המחלקות ששהו בים –המלח התחלפו כל שלושה חדשים.
שם החברה לא היו צריכים לשבת כל הזמן בעמדות, חברת ים-המלח שלמה עבור השמירה וסיפקה לחיילים מזונות. והכלכלה הייתה מובאת ממטבח הפקידים במכונית אל העמדות, ה"טרופ איטש קיו" היתה אז ליד שער המפעל, שם היה הקצין האחראי, העמדות היו רחוקות , הן היו בין בתי החרושת של המפעל ובין הבריכות. המפקד היה בא לבקר את העמדות, אלא שלא היה חשש של הפתעה, ברגע שהמפקד יצא אל העמדות היו מהמפקדה מודיעים לעמדות ובעמדות היו האנשים יוצאים מהאוהלים מוכנים כחוק לקבל את הבדיקה.
האימונים שם התנהלו כרגיל חוץ מאשר פעם אחת כאשר מישהו ניסה לערוך אימונים יותר כבדים מן הרגיל, והיו כאלה שראו כבר את הבופורס וניסו ליצור דגם שלו להתאמן עליו. בים המלח היה טוביה דוסטרובסקי.
בתל נוף היה שדה תעופה ויום בהיר אחד החליט שצריך להגן עליו, והעבירו מאנשינו לשם. אחרי הפוש הגדול הביאו עוד "ברידות" כך שנוסף עוד טרופ של ברידות, ונשארו מעט לואיס-גאנים. אז חלו גם החילופין עם הסמלים הבריטים. העסק התחיל בזה שאברהם יפה הסתכסך חזק עם הרס"ל שלו, פרץ סכסוך חריף ומייג'ור כריסטי נוכח לדעת כי הסמלים היהודים שלו אינם נופלים מהסמלים הבריטים, אלא עולים עליהם ונוח לו הרבה יותר שליהודים יהיו מפקדים שלהם ואז הוא החליט להפטר מהסמלים הבריטים.
ביום בהיר אחד עזבו הסמלים הבריטים כאיש אחד את הבאטרי. (הם ביו 3 או 4 חברה).
ואת מקומם תפסו היהודים. יפה נעשה טרופ סרג'נט אחד , טרופ סרג'נט שני היה יוסף לוין ושמואל אדמון והיה גם טוביה דוסטרובסקי.
בכל הבאטרי היו אז 5 טרופס והיו גם סמלים יהודים. היה קווטר-סרג' סמל האפסהנאות, אני החלפתי את הרס"ל עם עזיבת האנגלים (1942).
טרופ אחד היה די חלש, מפקדו היה קפטיין טויצין, הוא החליט לאמן את החברה שלו וערך להם סדרת אימונים בת שבועיים ימים ב "איי-פי-פי". חלק מהם היה בעמדות וחלק התאמן על התותחים ועשה אף תרגילי סדר.
מפקד "די" טרופ היה מהודו ואז כאשר הגיע הבופורס הוא היחידי שידע לעבוד עליו והוא החל להוציא את החברה שלו לאימונים. את אנשיו ואח"כ גם אחרים. הוא היה קפטיין משונה עם כל מני אידיאה-פיקס והעניינים אתו נמשכו זמן רב מדי עד אשר הצלחנו להפטר ממנו. אחד הקוריוזים שלו : יום אחד הוא בא ונתן הוראה לכל חייליו לקפל את השרוולים שלהם פנימה, הוא רצה שבמחלקתו ששרוולי אנשיה יהיו מקופלים פנימה. כששאלו אותו מדוע, השיב: " הוראה שאני נותן יש לבצע לא לשאול שאלות!" עד אשר הסברנו לו שאם הוא לא ישנה דרכו, הרי ימצא עצמו יום אחד בתוך שק במים וזה עזר.
המפקדה עברה לקריית חיים, היות והורכבנו ליחידה עברית (חוץ מאשר הקצינים) הוחלט לתת לנו מחנה משלנו. שם בקרית חיים היה מחנה קטן, המפקדה שכנה בצריף ולאנשים הקמנו אוהלים, אז הגיעה אלינו מחלקת "פורצי החומות" על פי מאמרו של חיים שורר שקרא לנוער להתגייס ולמרות חומות האויב, ביניהם היו שורר, סורקיס, נוסבאום , משה עציון. הם שהו זמן רב בסרפנד ולא נתנו להם להתגייס לתותחנים, האנגלים החליטו שיש מספיק תותחנים יהודיים ואלה עמדו על שלהם שהם מתגייסים רק לתותחנים. בסופו של דבר ערב חנוכה קבלנו הודעה שהם עוברים אלינו, הייתה זו קבוצה די גדולה כ 60 איש, ולנו חסרו אז אנשים , היינו בעמדות רבות, בכל אחת מינימום של ששה אנשים. ועם הופעתם יכלו כבר אנשים לצאת לחופשה קצרה. מפקד היחידה היה אז מייג'ור רוברטס, והיה קפטיין פייל. החלטנו שלאחר סבלם של אלו שבאו מסרפנד נעשה להם חיים.
נערך נשף חנוכה אדיר. נשף חנוכה לקבלת פנים, אז באו הקצינים הבריוים למפקד רוברטס ואמרו לו:" בוא נלך ללגום משהו" , שהרי אז חל גם חג הכריסטמס, הוא סרב ובקש להשאר עם אנשינו. ראינו שאתו אפשר יהיה לעשות משהו ביחוד לאחר הנאום שנאם בעת קבלת הפנים.
כאשר התחילו האימונים שלהם כעבור כמה ימים, והנה הגיע יום שישי והם היו במצב רוח די גרוע, אחרי סרפנד
נגשנו למייג'ור ואמרנו לו, שאנחנו עושים פארייד. ולאחר מכן ניתן להם חופשת שבת, שהרי מזה זמן רב הם לא היו בבית. את הפארייד אמרנו שאנחנו עושים עם דגל עברי, הוא שאל: "מה בספר הפקודות של המזרח התיכון?" שאלנו: "כתוב שם שאסור להניף דגל ציוני?" ענה " אז מה יהיה? השבתי לו "אז אנחנו כן נניף דגל!". "אם אתם חושבים" , ענה "תניפו דגל".
זה היה מבצע מרהיב . על גזע אקליפטוס שנכרת הנפנו בטכס חגיגי. ומאז היה הדגל עולה במסדר חגיגי בכל יום שישי, נשאר על התורן במשך כל השבת ומורד במוצאי שבת. דגל זה הועלה והורד בטכס מלא עם הצדעות ומסדר עד אשר הפלגנו לקפריסין.
היחידות אשר היו אז בנמל התעסקו הרבה בסחיבת נשק חי. מפרקים תחמושת מדוברות שהיו בנמל, חלק מהנשק הוטמן בעמדות עד למחרת היום, הועמס והוברח מחוץ לנמל עוד באותו הלילה. הייתה תקופה שהיו גם יחידות בעירק שהבריחו יהודים מעירק. להם סיפקנו תעודות ותלבושות מזוייפות ובעיקר פנקסי חיילים.
יום אחד חזר המייג'ור מחיפה לאחר בילוי. ליד המחנה בקרית חיים עמדה שיירה של מכוניות מוברחות. המייג'ור שאל את השומר: "מה השיירה הזאת?". השומר ענה :"אינני יודע, זה של הרס"ר". "אם כך" ענה המייג'ור "הרי זה בסדר!".
הוא ידע שגונבים, אך זה לא הפריע לו והוא לא הפריע לנו. באותה תקופה של קרית חיים עדיין לא עברנו לתותחי הבפורס אע"פ שכבר ראינו תותחים אלו. ביחידה פשטה רוח של תבוסתנות, וחברה התחילו להגיש בקשות העברה משום שלא נשלחו ליחידות קרביות ואין כאן מה לעשות. אז נקראה אסיפה של באי כח העמדות, היה זה ענין די חמור, באותה אסיפה נאמו בעד השארות ונאמו נגד, וברוב של 3 קולות הוחלט שלא לפרק את היחידה. הבקשות להעברה נדחו בתוקף ההחלטה, טופסי הבקשות שלהם נערמו על אחד המדפים והם נשארו שם.
באותה תקופה עם ההכנות לפוש הגדול במדבר, ערכנו בנהריה בביה"ס לידי, מחנה ירי כשבועיים. זה היה בתקופה יותר מאוחרת כאשר קבלנו כבר את ה"בופורס" בחיפה.
המייג'ור עשה פעולה נמרצת כדי שאנחנו נקבל כלים יותר כבדים. אי קבלת הכלים הכבדים במשך זמן רב הכניס את חוסר הרצון להישאר ביחידה, והנה החלו להגיע הודעות לשלוח אנשים ללמוד את ה"בופורס" בביה"ס לתותחנות קרה שליד טירה. לשם נשלחו קודם הסמלים. כולם עברו בהצטיינות ויום אחד קבלנו את ה"בופורס". היו אלה תותחים כבדים ועם כוונות משוכללות. התותחים הוצבו על גגות בתים ברחוב המלכים בחיפה . הייתה בבעיה של העלאתם אל הגגות בעזרת עגורנים. היו תותחים על גג תחנת הרכבת, על שער הנמל ועל בתים שונים בעיר.
כאשר הופיעו יותר אנשים התחילה היחידה להתגבש. אנשים הועלו בדרגות, אלו שהועלו בדרגות לא נשארו במקומם הקודם, אלא עברו לעמדה אחרת ע"י כך החלו האנשים להכיר זה את זה.
בשלב מאוחר יותר התחלנו בהקמת הספרייה בייחוד בעזרתו של דוד זמיר, שהיה משוגע לעסק. הוא עבר ממקום למקום עם ילקוט גב, אסף וחלק ספרים, והאנשים נודעו זה לזה. החל להופיע בטאון התותחנים, אח"כ רעיון הקופה שפותח ע"י משה גרונוואלד (עציון), התחילו להרגיש שיש יחידה. על כל ענין כזה החלו אספות של נציגי העמדות ואלו דיווחו לאנשים על המתרחש.
האספות התקיימו בדרך כלל בחיפה ב"ביתנו", לעטרה היו מופיעים רק כדי לשוחח סתם ולראות את הפסים החדשים.
במשך כל הזמן בהיותנו בחיפה, הפקוד הבלתי פורמאלי היה שלנו, לא היה משפט צבאי ואפילו בעיות משמעתיות נפתרו ע"י משפט פנימי שלנו. היחידה למעשה סרה להחלטת המוסדות, המפקד היה בתקופה מסוימת אברהם רובל, ובתקופה אחרת ובבעיות חריפות יותר היה עם משה שרת או ביילין. כאשר הדברים האלו היו ברורים וקבלנו ליחידה למעשה רק חברי הגנה ואם נתקבל במקרה חיל שלא היה חבר ההגנה , הרי הוא היה למעשה מנודה עד אשר התקבל להגנה.
השיפוט הפנימי גזר בדרך כלל תרומה לקרן הקיימת, כל אשר יצא לנופש או לחופשה קצרה "קנה" אותה בתרומה לקק"ל. היחידה נרשמה בספר הזהב, פעם פנו אלינו נשות החילים בקשר למוסד הילדים בכפר יחזקאל. עזרתנו התבטאה בהספקת כמויות גדולות של מזון ואח"כ גם מצרכים אחרים. למעשה תקופה די ארוכה תקציבו של מוסד זה היה על שכמנו.
חלק מהיחידות שהיו בסביבת מחסני נשק התעסק ברכש. האנשים מצאו בעיסוק זה ואחרים פיצוי לאי פעילותם בשטח הקרבי.
עם הנסיגה הגדולה במדבר היה חשש רב לגורל הישוב היהודי בארץ. היחידה שלנו השתלבה במערך ההגנה שתוכנן "מוסה דאג" באזור חיפה. היינו חייבים להשתלט על הנמל ועל תותחים וכולם היו עסוקים בזה וכך נתנו לעצמם פורקן לאי הפעילות הצבאית שלהם.
 

ספרים/גליונות:
שם מספר
בריגדה ראיונות ותיקים א' 566 חיפוש

סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT