ספריית בית התותחן, הקרב על סן סימון,


עמוד הבית
חיפוש בקטלוג
תוצאות חיפוש אחרון
שעות פתיחה
המנוי שלי
חיפושים קודמים
סל מועדפים
שאל את הצוות
שם כותר של המאמר : הקרב על סן סימון
מספר פריט: 100062
שנת הוצאה: -,-
  סיווג הפריט: מאמר   סוגה - ג'אנר: צבא ובטחון
הערות:
הקרב על סן סימון
מוותיקי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, אהרון המכונאי התל-אביבי (יליד 1927), נתחבב מאוד על חבריו-לנשק. הם ראו בו חייל מעולה, שקט ורציני ולמדו לסמוך עליו מאז יצא להילחם שכם אחד עמם במבצע "נחשון" ובתוככי ירושלים. 
ירחמיאל ("ירח") גלוגובסקי ראה את אהרן בנפלו, ולבו נתחמץ בקרבו. "ירח" הוקיר את אהרן, אם כי היה כה שונה ממנו. בנפול חברו, תפס "ירח" את מקומו בהסתערות. 
מפקד הפלוגה, מוטקה ראה את "ירח" חולף על פניו כרוח סערה. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראה אותו מסתער, ביום שבו פינו הבריטים את ירושלים, ובעוד הכל מצפים להכרות המדינה, יצא "ירח" להשתתף במבצע "מכבי" (מבצע לפריצת הדרך לירושלים, על שם מכבי מוצרי ז"ל). הכוח שעימו נמנה ירחמיאל נאלץ לסגת מהסתערות על מישלט דיר-איוב, באיזור שער-הגיא. "ירח", שנפצע קשה, הושאר בשדה הקרב. כאשר חזרו חבריו ביום המחרת אל המקום, לא מצאוהו עוד. רק ב-28 בפברואר הובא "ירח" לקבורה בהר הרצל בירושלים, יחד עם עצמות החללים האחרים שהועברו משטח האויב באיזור לטרון...
בשלב ההסתערות על פאתי המינזר נפגע גם הרץ הפלוגתי. באותם ימים מילאו הרצים הקרביים תפקיד של מכשיר קשר (שהיו יקרי המציאות). בלעדיהם מן הנמנע היה לנהל קרב שבו השתתפו יחידות מישנה אחדות. מיד לאחר שנפגע הרץ, התנדב זלמן פוגבסקי למלא את מקומו. זלמן היה יליד תל אביב (1928). כמו חבר לנשק, ירחמיאל גלוגובסקי, היה גם זלמן תלמיד מצטיין (ב"אליאנס"), וגם הוא נאלץ לפרוש מספסל הלימודים ולהיחלץ לעבודה, כדי לתמוך בהוריו. תחילה עבד כנגר ואחר כך היה אופה. בפרוץ מלחמת הקוממיות התנדב לפלמ"ח וצורף לגדוד "הפורצים". הוא נלחם בקאסטל, בסאריס, בבית סוריק ובבית איכסא, ונמנה עם כובשי קולוניה. בקרב הקאסטל יצא לו מוניטין כבר מזל. הוא ישב בעמדה בשטח מופגז. כאשר ניתנה פקודה לפנות את העמדה, דחק זלמן בחבריו לצאת אותה לפניו. הוא עצמו יצא אחרון. מיד לאחר צאתו נפגעה העמדה פגיעה ישירה.
"איזה מזל!" אמרו חבריו. זלמן צחק ואמר: "פשוט, הסכם עם הגורל: אני מוכרח לזכות ולראות בהקמת המדינה". 
בכל לבו האמין כי "דרוש רק מאמץ קטן, כמו כלום, וירושלים כולה תשוחרר". בגדוד "הפורצים" ניתן לו לתרום את תרומתו האישית לשחרור העיר. בקרב על מינזר סן-סימון לבשה תרומה זו דמות של רץ פלוגתי. פעם אחר פעם עבר זלמן במטר הכדורים וקישר בין מיפקדת הגדוד ובין מפקד הפלוגה שלו.
"אולי מספיק כבר? תנוח. מישהו אחר יחליף אותך!" אמר לו מפקדו, אך זלמן נד בראשו לשלילה והמשיך למלא את תפקיד הרץ. 
צרור כדורים ריסק את לסתו. כאשר אושפז בבית חולים בירושלים, ישבו חבריו ליחידה ליד מיטתו שתי יממות רצופות - שתי יממות שבהן דעך זלמן. לרגע פקח את עיניו, נטע אותן בחבריו ומילמל: "אל תשכחו אותי..." תשובתם כבר לא הגיעה לאוזניו. כאשר הגיעה השעה ללוותו לדרכו האחרונה, ביקשו כל חבריו לשאת את ארונו, וצריך היה להפיל ביניהם גורל. 

אחת מעמדות המקלעים של הערבים שהיתה פוגענית במיוחד - כשם שנוכח רעננה לדעת, בנסיון הראשון לפרוץ לשכונת קטמון הערבית - נועדה לשיתוק בשלב הפתיחה של הנסיון החדש. המשימה הוטלה על "מחלקת הטורקים" של יצחק אשכנזי ("אשכה"). למעשה, היו טורקים מעטים בלבד במחלקה זו, אך היא נקראה כך בזכות שניים מהם: המ"מ אשכה עצמו, ויוסף בן מימון ("יוסוף"). 
יוסף, שקומתו ממוצעת ופניו סגלגלות, עלה לארץ ישראל בשנת 1943, במסגרת עליית הנוער. זמן מה לאחר עלייתו ארצה, התרכזו כחמישים יוצאי טורקיה והחליטו להקים הכשרה. קבוצת נוער משפיים הצטרפה אל הגרעין הזה, שהתמקם בגבעת חיים. והתכנית החלה קורמת עור וגידים. ב1946 הגיע תורו של גרעין זה להקצות "מיכסת אנשים" לפלמ"ח, לפי מיטב המסורת של הימים ההם. "יוסוף" נמנה עם המתנדבים. בתחילה שירת בפלוגה כ' של הפלמ"ח, בפיקודו של מנחם רוסק, איש נען. הוא נע בין קרית ענבים, מעלה החמישה, בית הערבה ורמת רחל, עבר קורס מפקדי כיתות ב1947 (שם הכיר את דוד אלעזר, הוא "דדו"), וכבר היה על סף השחרור כאשר פרצה המלחמה. "יוסוף" נשאר מגוייס. בתחילה היה בין מגיני בית הערבה. אחרי כיבוש הקאסטל, עלה לירושליים וצורף לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שאך זה הגיע שמה. אחדים מחבריו של "יוסוף" יצאו עם דני מס, עם מחלקת הל"ה אל גוש עציון. הוא ואחרים נעשו פקודיו של מרדכי בן פורת.
במסגרת החדשה נלחם "יוסוף" בקרב השני על הקאסטל ובקרב הדמים על בית איכסא, בליל 22 באפריל. ימים מעטים אחרי הקרב הזה, כונס הכוח בבית ספר ברחביה ושם נאמר למפקדים: "הלילה עולים על קטמון". המידע שקיבלו המפקדים הזוטרים לא היה רב ביותר. הוא הדין בכמות הנשק שקיבלה המחלקה, שנועדה לשתק את קו המקלעים באגף של זירת קטמון. הלוחמים מן השורה קיבלו רובים צ'כים חדשים. היה ביניהם מקלען אחד ולו מגל"ד (מ.ג 34), ול"יוסוף" היה תת מקלע "טומיגן" - סמל מעמד ומקור גאווה לכל מפקד במחתרת. "המחלקה הטורקית", שהוקצה לה תפקיד עצמאי, פרשה כמתוכנן מעל הכוח העיקרי ופתחה בתנועת איגוף עמוקה, שנועדה להביאה לעורף המקלענים הערבים. התנועה היתה מהירה ושקטה. כוח זה הגיע אל הערבים בהפתעה גמורה. כאשר התרוממו "יוסוף" וחבריו לנשק, ליידות רימוני יד בקן המקלעים, נראו הערבים רובצים אצל מקלעיהם - כפי הנראה, מדגם צרפתי - ופניהם אל עמק המצלבה ואל ציר התנועה האפשרי של כוח ישראלי תוקף. 
המקלענים הערבים לא הספיקו להפוך פניהם לאחור. רימוני היד התפוצצו ביניהם וקרעו אותם לגזרים. מקלעים ניזוקו מרסיסי רימון. "המחלקה הטורקית" חזרה לבסיסה בלי שלל, אך במצב רוח מרומם. המשימה בוצעה*. הם נתבקשו לחכות בבסיס, שמא תידרש עזרתם בקרב אשר החל בעוד הם נמצאים בדרך מקו המקלעים אל הבסיס. 
עמדת מקלעים אחת שותקה. האחרות המשיכו לירות אש. לוחמים נפגעו. האחרים המשיכו בהתקדמותם. 
"קדימה, קדימה, חבר'ה!" נשמע ברמה קולו של בני מרשק, שסיים את משימת הריכוך דל מרגמותיו וכבר נמצא בין המסתערים. 
מפקד הפלוגה אורי בן ארי, שראה כיצד משוסעת פלוגתו המובילה של מוטקה, לא היסס אף לרגע. "אחרי!" שאג וכבר היה מותח את רגליו במרוצה שפופה אל מערך בנייני המינזר. מעתה היתה פלוגתו - פלוגת החוד, המובילה. 
בעוד, מוטקה ואנשיו מתפרסים לאורך גדרות האבנים של הבוסתן האחורי של המינזר, ומאבטחים את האגף והעורף, הסתערו אורי ופקודיו באיגוף שנועד להביאם אל פתחו האחורי של המינזר סן סימון.
מפקד המחלקה "רפול" כבר נמצא עם אנשיו ליד צמד הבניינים שלימין המנזר, ונדמה היה שהכל יידו רימונים לתוך הבנין הזה ואל גגו. החבלן אריק לא הסתפק ברימוני יד הוא הטיל לתוך הבנין גם שקית חומר נפץ. התפוצצויות רבות הרטיטו את קירות האבן האיתנים. שמשות נופצו בחלונות.
לפתע הואר השטח באור ביעותים: אש אחזה בבנין שלצד המינזר. שדה הקרב הואר כבאור יום. הפלמ"חאים, שהלילה היה בעל בריתם המהימן ביותר - בהיותם מעטים נגד רבים - חשו לפתע כאילו הופשטו, עירום ועריה לעיני אויביהם.
הערבים ניצלו את המצב ופתחו מיד באש קטלנית, בעוד יחידת הפורצים מרוכזת ולא ערוכה. ההרעשה הערבית כוונה בעיקר על הסימטה שבין הבית הבוער ובין הבית הסמוך לו. בתוך דקות ספורות נפצעו חמישה עשר מאנשי הכוח הפורץ. המעבר החיוני בין הבנין שלצד המינזר ובין המינזר עצמו עלה בדם רב. אחד הבחורים הצמיד לסימטה הצרה את הכינוי "סימטת המוות". רק תודות לתושיית המפקדים נפרס הכוח, תפש מחסה והשיב אש בטרם נידלדלו שורותיו ללא תקנה.
למראה שדה הקרב הלילי, שהואר כבאור יום, נדמה היה לבני מרשק כי איש מן הפורצים לא ייצא חי מן ההסתערות הזאת, אך מיד נתחלפה מחשבה זו במחשבה אחרת: כיצד יכולים דברים רבים כל כך להתרחש בפרק זמן קצר כל כך?!
הוא נוכח לדעת, שאיש לא איבד את עשתונותיו. כל לוחם הפך למפקד. כל איש גילה תושיה ויוזמה. נשמעו קריאות "התפזר! תפוש מחסה!" אך למעשה המשיכו הכל בהסתערות. איש לא סב לאחור. התנועה היחידה היתה - קדימה, אם כי הכל רצו שפופים, והיו לוחמים שתפשו עמדות חיפוי. 
"רפול" ואנשיו נתפרסו בשיפולי הטראסה הקרובה ביותר אל. 

* זמן קצר לאחר מכן ביצע "יוסוף" הסתערות נועזת עוד יותר, לשיתוק משורייני אויב על גבעת הראדאר. על זאת היה מועמד לעיטור "גיבור ישראל". 
   

ספרים/גליונות:
שם מספר
מלחמת העצמאות רקע מערכי שעור מבצעים 732 חיפוש

סוג
ע"י
תאריך
משקל

האתר פותח בטכנולוגיית BuildaGate ע"י חברת IP-DOT